"המחברת הגדולה", שיצא לאור ב1986, העניק לעולם הספרות סוג של סטארט אפ - תרכובת ייחודית שהולידה סיפור הצלחה סולידרי בין מבקרים וקוראים כאחד. אגדת ילדים קודרת שמתחפשת לנובלת מלחמה, כתובה בפרקים קצרים ובמשפטים לקוניים ועובדתיים האופיניים לאוונגרד האירופאי (אלן רוב גריה ושות'), אבל חלילה לא נסיוניים כמותם. הכתיבה ישירה, קלה לקריאה ונטולת רגש אך גדושה בארועים שחלקם הגדול פרובוקטיבי וההנגדה הזו יוצרת עוצמה. בסופו של דבר, מעגל רחב של קוראים ימצא כאן משהו שידבר אליו. (האסוציאציה מובילה לג'ונתן ליטל, שידע להשתמש בכוחה המסחרי של פרובוקציה באצטלה של ספרות יפה, כשכתב את "נוטות החסד" המיותר).
השאלה המעניינת היא האם לנובלה יש ערך ספרותי מוסף מעבר למקוריותה, שאין להמעיט בערכה? התשובה היא: לפעמים. גיבורי הסיפור הם זוג תאומים, ששורדים בעולם מסויט, אלים וסוטה בעזרת חוכמתם היתרה. יש משהו הומניסטי בבחירה דווקא בזוג המתמודד כנגד העולם בבחינת המסר שהאינדיבדואליזם שלעצמו איננו מספק והוא יעיל יותר דרך חברות, זוגיות או קשרי משפחה טובים. באותו הקשר, רגעי החמלה שלהם כלפי החלשים הם החלקים היותר טובים בספר, גם מפני שהם שוברים את הפשטניות החד מימדית של העלילה הקודרת.
אז מה למדנו מהנובלה? מלחמה זה רע. קורים בה דברים מזוויעים. אנשים מאבדים מוסריות וצלם אנוש. יש להתחכם בכדי לשרוד. צריך למצוא את הדרך האישית גם בתוך העדר וגם מחוצה לו. על אף הכל, אסור לשכוח להיות אדם טוב מדי פעם. רשמנו לפנינו, תודה.
המאפיין הצורם ביותר בספר מתבטא בדיאלוגים החשופים מדי, שמחזיקים את רוב תכולתו הקצרה ומזכירים מחזה יותר מאשר ספרות. בהשאלה על "המחברת הגדולה" ניתן לומר שהמלך איננו ערום לגמרי, אבל הוא גם לא לבוש כמו שצריך.
