ישנם סופרים מעטים המסוגלים לאחוז את המקל בשני קצותיו ולכתוב יצירה שניתן לקרוא אותה גם כפשוטה וגם כמורכבת בעת ובעונה אחת. אלחנדרו סמברה, סופר ומשורר צ'יליאני, הצליח לשמור על אותו איזון חמקמק בעיקר בנובלה "בונסאי", שהפכה אותו לתגלית ספרותית גדולה בצי'לה, ובצדק.
הנובלות כתובות במינמליסטיות ישירה ושנונה וברמה הפשוטה (והמהנה כשלעצמה), מספרות סיפורי אהבה שהסתיימו, כשהגיבור מנסה להתמודד עם המעבר מעולם הפנטזיה הרומנטי לעולם המציאות.
ברמה המורכבת יותר, המתוארת בדקויות וגם באופן ישיר, הכתיבה של סמברה היא תרגיל פוסט מודרניסטי מוצלח המטשטש גבולות בין מציאות לדמיון, בדומה למה שעשו למשל איטאלו קאלווינו וחוליו קורטאסר לפניו.
"בונסאי" מעוטר לכל אורכו באזכור שמות מעולם הספרות - מבורחס ועד פול אוסטר, ולא לחינם. סמברה שואל שאלות על מהות היצירה עצמה: האם אפשר דרכה להגיע ל"אמת" על המציאות, ועד כמה האומנות היא אשליה מנותקת. המספר הוא יודע כל, מפוכח ומתחכם, כשהוא מעמיד בספק את המציאות של הסיפור, כבר בפסקה הראשונה: "בסוף אמיליה מתה וחוליו לא מת. השאר הוא סתם ספרות". (ע"מ 15). כלומר ישנם מעט עובדות וכל השאר, כולל הסיפור בפרט והספרות בכלל, הוא אשליה שקרית.
אבל לא רק הספרות היא שקר. גם הגיבורים משקרים לאחרים ולעצמם. דרך השקרים הללו הם מתאהבים ,מתאכזבים ואולי מתפכחים. ב"בונסאי" למשל, חוליו ואמיליה המאוהבים משקרים אחד לשני שקראו את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. האהבה שלהם מתקדמת במקביל לקריאתם בספרות העולם. בשלב מסוים הם יגיעו לפלובר, לסיפור על זוג המגדל צמח המסמל את אהבתם ולבסוף מאבד אותו ובעיקר לפרוסט. כולם יעזרו להם להגיע לאמת היחידה - שהכל היה אשליה: הנאיביות במחשבה שהם טובים יותר מאחרים, החשיפה המלאה שיצרה בינהם אמת אינטימית המתגלה כחסרת חשיבות ושליטתם כביכול בחייהם.
בהמשך מתברר שלא הכל רע כל כך: חוליו יתעל את התובנות הללו והאשליה השקרית תהפוך ליצירה האישית שלו – גידול עץ בונסאי, שהוא גם העתק ממוזער של עץ וגם גירסה לסיפור שקרא עם אמיליה. באופן אירוני ומתחכם, האשליה הופכת ליצירה, שהיא בעצמה גם העתק ואשליה של הדבר האמיתי.
כאמור, הכל הוא "סתם ספרות". בסוף הסיפור אמיליה תמות והקורא מודע לכך עוד מתחילת הנובלה. לעומת זאת, חוליו חי בחוסר ידיעה. במובן מסוים הסיפור שלו רק מתחיל כשהנובלה מסתיימת ובפעם הראשונה הוא יצטרך להתמודד מול המציאות באופן ישיר. מבחינת הקורא, מה שהתחיל כתרגיל בספרות הופך ליצירה מרעננת, מהנה וכמעט מושלמת.
הנובלה השניה, "חייהם הפרטיים של העצים", היא בעצמה סוג של העתק ל"בונסאי" ומהווה מעין המשך שלה. היא קצת יותר מורכבת וקצת פחות פשוטה מקודמתה ומפני שהאיזון הדק הופר ואבדה המקוריות – גם מעט פחות טובה.
גם כאן ישנו גיבור, חוליאן (הדמיון בשם לחוליו אינו מקרי כמובן), שחי בעולם של דימויים, "מונע רק על ידי תמונות" (ע"מ 93), מעמיד פנים. גם כאן יש סיפור בתוך סיפור ומעברים מתעתעים בין מציאות לדמיון וגם כאן יש מספר המודע לעצמו, חושף טכניקות כתיבה, ממוסס אשליות ומעמיד את הקורא בתוך ראשו של הכותב.
חוליאן כותב נובלה על גידול בונסאי. העיסוק באומנות מנתק אותו מהמציאות: "מוטב היה לסגור את הספר..ולהתמודד..עם שריונו השברירי של ההווה" (ע"מ 106). המציאות בספר מתרחשת בלילה בה ורוניקה, אשתו, מאחרת לחזור הביתה והוא מנסה להרדים את בתו החורגת דניאלה על ידי סיפורים המדמים את מצבו. בתוך ראשו של חוליאן מתערבבים דמיון, מציאות, עבר, הווה ועתיד. עזיבתה של ורוניקה מזכירה לו שזוגתו הקודמת עזבה אותו מפני שהתמסר לאומנות והתנתק מהמציאות. הוא חושש שהסיטואציה תחזור על עצמה. האם חוליאן למד מנסיון העבר ויודע להבחין בין אומנות ודמיון למציאות? האם המשימה אפשרית בכלל ואולי מדובר בדרך ללא מוצא שבה "הדבר ההגיוני היחיד הוא לאלתר"? (ע"מ 125).
לא קל לקיים משפחה מתפקדת. סמברה כותב בפסקה יפה שצריך "לשכוח את החברים ולהמציא חברים חדשים. להתמסר..בלי להביט ימינה ושמאלה" (ע"מ 131). חוליאן יודע שהוא צריך להתמודד ולהתעורר מהאשליה. בשלב מסוים הוא מבין שהפתרון האמיתי הוא "ליצור מילים ולשכוח אותן" (ע"מ 140). דרך הדמיון הוא יוצר לעצמו נחמה ומציאות אלטרנטיבית טובה ויציבה יותר עבורו ועבור בתו. חוליאן התבגר כסופר וכאדם. הספר נגמר אך החיים רק מתחילים מחדש ועם סיכוי גבוה לעתיד טוב יותר.
