יום רביעי, 21 במרץ 2012

המחברת הגדולה - אגוטה קריסטוף (כתר), 181 עמ'. תרגום: נורית פסטרנק. פורסם ב"טיים אאוט" 22.03.12


"המחברת הגדולה", שיצא לאור ב1986, העניק לעולם הספרות סוג של סטארט אפ - תרכובת ייחודית שהולידה סיפור הצלחה סולידרי בין מבקרים וקוראים כאחד. אגדת ילדים קודרת שמתחפשת לנובלת מלחמה, כתובה בפרקים קצרים ובמשפטים לקוניים ועובדתיים האופיניים לאוונגרד האירופאי (אלן רוב גריה ושות'), אבל חלילה לא נסיוניים כמותם. הכתיבה ישירה, קלה לקריאה ונטולת רגש אך גדושה בארועים שחלקם הגדול פרובוקטיבי וההנגדה הזו יוצרת עוצמה. בסופו של דבר, מעגל רחב של קוראים ימצא כאן משהו שידבר אליו. (האסוציאציה מובילה לג'ונתן ליטל, שידע להשתמש בכוחה המסחרי של פרובוקציה באצטלה של ספרות יפה, כשכתב את "נוטות החסד" המיותר).

השאלה המעניינת היא האם לנובלה יש ערך ספרותי מוסף מעבר למקוריותה, שאין להמעיט בערכה? התשובה היא: לפעמים. גיבורי הסיפור הם זוג תאומים, ששורדים בעולם מסויט, אלים וסוטה בעזרת חוכמתם היתרה. יש משהו הומניסטי בבחירה דווקא בזוג המתמודד כנגד העולם בבחינת המסר שהאינדיבדואליזם שלעצמו איננו מספק והוא יעיל יותר דרך חברות, זוגיות או קשרי משפחה טובים. באותו הקשר, רגעי החמלה שלהם כלפי החלשים הם החלקים היותר טובים בספר, גם מפני שהם שוברים את הפשטניות החד מימדית של העלילה הקודרת.

אז מה למדנו מהנובלה? מלחמה זה רע. קורים בה דברים מזוויעים. אנשים מאבדים מוסריות וצלם אנוש. יש להתחכם בכדי לשרוד. צריך למצוא את הדרך האישית גם בתוך העדר וגם מחוצה לו. על אף הכל, אסור לשכוח להיות אדם טוב מדי פעם. רשמנו לפנינו, תודה.

המאפיין הצורם ביותר בספר מתבטא בדיאלוגים החשופים מדי, שמחזיקים את רוב תכולתו הקצרה ומזכירים מחזה יותר מאשר ספרות. בהשאלה על "המחברת הגדולה" ניתן לומר שהמלך איננו ערום לגמרי, אבל הוא גם לא לבוש כמו שצריך.

יום רביעי, 14 במרץ 2012

זרמים באביב - איוואן טורגנייב (כתר), 179 עמ'. תרגום ואחרית דבר:פטר קריקסונוב. פורסם ב"טיים אאוט" 15.03.12


מבין ענקי הספרות הרוסית של המאה ה19, נדמה שטורגנייב נדחק הצידה בתודעה הקולקטיבית. למעט הרומן "אבות ובנים" הוא לא חתום על יצירת מופת שהיא בגדר "קריאת חובה" ע"פ המוסכמות. כנראה שהסיבה לכך היא שכמעט תמיד יש בכתיבתו חסרון במבנה העלילתי שמוקרב לטובת אלמנט אחר המבוצע במושלמות.

טורגנייב הוא אלוף העולם בתיאורים דו-משמעיים של דמויות ומצבים. הוא מתאר אותם כמשקיף אובייקטיבי לכאורה, אך יורה בהם במקביל חצים עדינים של לגלוג ואירוניה. האם סאנין, הגיבור שמתאהב בג'מה התמה אך יאלץ להתמודד מול מריה ניקולאייבנה המודרנית, וה"משוחררת"  הוא רומנטיקן מקסים מהדור הישן או שמא צעיר חסר נסיון וטיפש? ואולי שניהם יחד? האם הדו קרב שהוא נלחם למען ג'מה הוא מעשה אצילי כמו האהבה או מזויף ואשלייתי כמו אותה האהבה עצמה? נדמה שהדואליות הזו משתמרת לכל אורכה של הנובלה: פערי הדורות, ערכי העולם הישן מול החדש, אירוניה מול אמת פנימית - כולם באים לידי ביטוי משולב בכל עמוד בספר. האם האשה המפתה שלא סובלת "צביעות, משפטים ריקים מתוכן ושקר לסוגיו" נגועה בהם בעצמה?  ההשלמה הסותרת הזו מתבטאת גם ברמת הכלל: טורגנייב מבצע חיתוך חד בחציה השני של הנובלה והופך אותה מפרודיה מעודנת על רומן רומנטי ל(כמעט) קומדיה שחורה וצינית: סאנין נוטש את הקרקע הבטוחה לטובת עימות מול עולם ניהליסטי בדמותם של מריה ניקולאייבה ובעלה -  אינדבדואליסטים שמפתים ומשבשים את דעתו.

הכשרון הגדול של טורגנייב הוא בתיאור מפוכח ונקי של הכוחות הסותרים והמשתנים הפועלים על נפש האדם. משקלו של הצד השלילי על כף מאזני הנובלה שלפנינו הוא מועט לעומת הצד חיובי ולכן לא נתעכב עליו מעבר לאמירה שיש בעלילה אלמנטים פשטניים, שנתפרו מעט בגסות ונראים מיושנים. כבר לא כותבים יותר ספרים כאלו, לטוב ולרע.

יום חמישי, 8 במרץ 2012

אלה תולדות סבסטיאן נייט - ולדימיר נבוקוב (מחברות לספרות), 166 עמ'. תרגום: לאה דובב.


לא קל להיות מהגר, והקושי מתבטא גם בפרטים הטריוויאליים: "אלה תולדות סבסטיאן נייט", הרומן הראשון של נבוקוב באנגלית, נכתב על בידה, באמבטיה של דירת חדר ובזמן שמשפחתו התגוררה בפאריס. יצירת המופת הקומפקטית הזו, שהייתה נדירה להשגה בארץ עד עתה, מהווה את קרש הקפיצה של נבוקוב לרומנים הקלאסיים שיכתוב מאוחר יותר ובעיקר ל"אש חיוורת" המופלא, שעדיין לא תורגם לעברית (ושמישהו ירים את הכפפה!).

חווית ההגירה, על התלישות והבדידות הכרוכים בה, מתבטאת גם ברומן עצמו: המספר נטול הזהות, שכינויו V, מנסה להשיב לעצמו שורשים של יציבות על ידי חיבור ביוגרפיה על אחיו המת, הסופר סבסטיאן נייט. הבעיה המרכזית היא ששני האחים ניתקו קשר, כך שהמידע נותר מוגבל. הדים של דומות ליחסים המעורערים שבין נבוקוב לאחיו יתעוררו באוטוביוגרפיה שלו, "דבר,זיכרון" (עוד יצירה נדירה שמחכה להוצאתה מחדש בעברית). דוגמה מוצלחת ומעודכנת יחסית של שימוש בטכניקת המספר האלמוני המתאחד עם דמות יצירתו, נמצאת בכתבים של ו.ג. זבאלד, שחקר נושאים דומים.

כמו שאר הרומנים המורכבים של נבוקוב, גם את סבסטיאן נייט ניתן ורצוי לקרוא מכמה נקודות מבט. בגדול, מדובר בפרודיה על סגנונות ספרותיים תוך חקירה בסוגיות רפלקסיביות על חוויית הכתיבה והקריאה. התחכום של הרומן לא נובע מהטכניקה שלו, שהיא פרודית בעיקרה מפני שסבסטיאן הוא סופר בינוני ויומרני, אלא מחשיפת אותה טכניקה על ידי V  ונבוקוב, שהם סופרים טובים הרבה יותר.

משל המערה של אריסטו מקבל טוויסט מודרני אצל נבוקוב: לא רק שאנו רואים צללים בלבד ולא את המציאות עצמה – אנחנו הופכים לצללים עצמם והם מצידם הופכים לאלה שלנו וכך הלאה. בדומה לאדם העומד בין שתי מראות, כך V כסופר וכולנו איתו, חיים באשליה עמוקה ומנסים ליצור סיפור יציב בעולם רעוע ומשתנה תמידית. דמיון ומציאות נשזרים יחדיו בספר כמו גם בחיים והופכים לאחד -  ה"מספר האחד והיחיד שיש לו משמעות". כולם מתאחדים:V ,סבסטיאן, נבוקוב והקורא, כשכל הבדלה בינם היא מלאכותית. הגאונות של נבוקוב מתבטאת בתיאור היופי והתסכול שנובעים מכך.  

V, מאוכזב מהמידע המוגבל שליקט על אחיו מפי מכריו, ממשיך בכשלונו "לדייק דיוק מדעי" בתיאור המציאות, כשהוא פונה לרומנים של נייט לשם קבלת השראה. נייט אהב "לעשות מעשי-להטים בנושאי כתיבתו..עד שיביעו את המשמעות הכמוסה ההיא" וכך V - דמות מדומיינת בפני עצמה, חוקר דמות מדומיינת אחרת ועושה זאת דרך כתביה המשתמשים באשליה לשם הסוואה: "הפוך על הפוך" באנדרסטייטמנט.

 V נכשל אמנם בחקר המציאות, אך מהצד השני של המטבע, הוא מצליח בתיאור האשליה ומבין ש"כל נשמה יכולה להיות נשמתך אתה אך אם תמצא את גליה המתנחשלים ותצא בעקבותיהם". נקודת המבט הסובייקטיבית היא זו שיוצרת שליטה לכאורה על הצד השני. נבוקוב עוד ישכלל את הנושא לכדי שלמות כשיכתוב את "לוליטה".

V מנתח בספר את יצירותיו של נייט, ולעיתים נדמה שהוא מפרש את הרומן עצמו ואפילו מנבא את גורלו: כמו "פאת המנסרה" של נייט, גם "אלה תולדות" זכה להוקרה "רק אחרי שהצלחתו הממשית הראשונה של סבסטיאן (נבוקוב) עוררה מו"ל ..להדפיסו בלבוש חדש". בנוסף, ולמרות כל האמור לעיל, יש לציין נקודת מבט נוספת ולומר ש"סבסטיאן נייט" הוא גם ספר קליל ומשעשע.