מבין ענקי הספרות הרוסית של המאה ה19, נדמה שטורגנייב נדחק הצידה בתודעה הקולקטיבית. למעט הרומן "אבות ובנים" הוא לא חתום על יצירת מופת שהיא בגדר "קריאת חובה" ע"פ המוסכמות. כנראה שהסיבה לכך היא שכמעט תמיד יש בכתיבתו חסרון במבנה העלילתי שמוקרב לטובת אלמנט אחר המבוצע במושלמות.
טורגנייב הוא אלוף העולם בתיאורים דו-משמעיים של דמויות ומצבים. הוא מתאר אותם כמשקיף אובייקטיבי לכאורה, אך יורה בהם במקביל חצים עדינים של לגלוג ואירוניה. האם סאנין, הגיבור שמתאהב בג'מה התמה אך יאלץ להתמודד מול מריה ניקולאייבנה המודרנית, וה"משוחררת" הוא רומנטיקן מקסים מהדור הישן או שמא צעיר חסר נסיון וטיפש? ואולי שניהם יחד? האם הדו קרב שהוא נלחם למען ג'מה הוא מעשה אצילי כמו האהבה או מזויף ואשלייתי כמו אותה האהבה עצמה? נדמה שהדואליות הזו משתמרת לכל אורכה של הנובלה: פערי הדורות, ערכי העולם הישן מול החדש, אירוניה מול אמת פנימית - כולם באים לידי ביטוי משולב בכל עמוד בספר. האם האשה המפתה שלא סובלת "צביעות, משפטים ריקים מתוכן ושקר לסוגיו" נגועה בהם בעצמה? ההשלמה הסותרת הזו מתבטאת גם ברמת הכלל: טורגנייב מבצע חיתוך חד בחציה השני של הנובלה והופך אותה מפרודיה מעודנת על רומן רומנטי ל(כמעט) קומדיה שחורה וצינית: סאנין נוטש את הקרקע הבטוחה לטובת עימות מול עולם ניהליסטי בדמותם של מריה ניקולאייבה ובעלה - אינדבדואליסטים שמפתים ומשבשים את דעתו.
הכשרון הגדול של טורגנייב הוא בתיאור מפוכח ונקי של הכוחות הסותרים והמשתנים הפועלים על נפש האדם. משקלו של הצד השלילי על כף מאזני הנובלה שלפנינו הוא מועט לעומת הצד חיובי ולכן לא נתעכב עליו מעבר לאמירה שיש בעלילה אלמנטים פשטניים, שנתפרו מעט בגסות ונראים מיושנים. כבר לא כותבים יותר ספרים כאלו, לטוב ולרע.
