יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

נסיון חיי - אוסאמה אבן מונקד (חרגול ועם עובד), 271 עמ'. תרגום, מבוא והערות: לאה אלמגור. פורסם ב"טיים אאוט" 29.12.11


לפני יותר מ800 שנה, כשהוא בערוב ימיו, אוסאמה אבן מונקד העלה לכתב את זכרונותיו כאביר מוסלמי אציל בתקופת מסעות הצלב הראשונים. מאחורי התרומה ההיסטורית של הכתבים, המביאה עדות נדירה של הצד הערבי למלחמות מול הנוצרים במזרח התיכון, מסתתרת אישיות ערמומית וכריזמטית. התכונות הללו עזרו למונקד להישאר בחיים כלוחם ודיפלומט בתקופה עקובה מדם והופכות את הקריאה באנקדוטות שבספר למרתקת מפני שמספר תככן היא ערובה טובה למספר מוצלח. (השבחים מגיעים לאלה אלמגור על עבודתה המשובחת בספר).

ביומנו של מונקד, המאורעות ההיסטוריים הגדולים נדחקים הצידה לטובת חיי היום-יום האישיים והתוצאה היא סלט אנתולוגי עשיר המכיל מעשיות-קרב ומוסרי השכל על תכונות אופי שונות, גורל, אמונה, פוליטיקה, מוזרויות העולם, חיי הטבע -  והרשימה עוד ארוכה. מונקד כותב בנימה מתונה ומרוחקת גם על המאורעות הקשים ביותר, אך בדרך כלל במשפט החותם את המעשיה מבליח רגש אישי, הומור, או אירוניה דקה המעידים על חוכמתו ולפעמים אפילו על הטעויות בחייו.

בעולם אלים, רווי במוות ובחשדנות, הקוד המוסרי של התקופה משלב בין אמונה באל וערכים גבריים של אומץ, הקרבה ונאמנות בקרב והתוצאה היא השקפה פאטאליסטית קיצונית, שבה המוות הוא עניין ראוי אם הלוחם "שש אלי קרב" והנפש לא מחפשת לה "גדולה בלא צחצוח חרבות". הנקמה, למשל, היא פעולה הכרחית שמביאה מזור לנפש, ומי שהורג "פראנקים" (הנוצרים בלשון המוסלמים דאז) בקרב בצורה מקורית ומוצלחת זוכה לחנינה למרות עבירותיו.  שאלת הביצה והתרנגולת -  אם אלו הן הסיבות או התוצאות שהביאו למעגל הדמים הארוך של תקופת ימי הביניים, נותרת פתוחה.

ברוב רובם של הסיפורים, מונקד חף מביקורתיות כלפי העולם בו הוא חי (למעט, כמובן, בהשקפותיו על הנוצרים). לעומתם, בולטים המקרים הבודדים בהם הוא יוצא כנגד השקפות שנראות לו שגויות והם הרגעים החזקים בספר: מונקד העריץ את אביו שהיה שילוב אידיאלי בין לוחם ללא חת מצד אחד ומאמין אדוק מן הצד שני. בקרב מסוים מונקד מנסה לדרבן את אביו לרכוב על סוס במקום על פרדה, כדי להגיע לעיר במהרה ולהימנע מפגיעת האויב. האב מסרב מפני ש"הכוכבים אומרים שלא אפחד" - מונקד לא רצה ללמוד את "מדע הכוכבים" למרות הפצרות האב, שהיה בקיא גדול בהם "עם כל היותו ירא שמים".

אדם אחד בחיי מונקד מקדים את זמנו, והוא מורהו של מונקד הנער. אל מול טענת המורה ש"איש נבון אינו נלחם" מפני שההיגיון נוגד את הקרב, מונקד נותר בטוח בצידקתו שהשכל הוא המניע ללחימה. בטיעוני הנגד מונקד מאושש למעשה את דברי המורה: הוכחה נוספת לכך שלפעמים יש הגיון גם בתוך חוסר ההיגיון של העולם.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

קמפו סנטו - ו.ג. זבאלד (כתר), 228 עמ'. תרגום: טלי קונס. פורסם ב"טיים אאוט" 22.12.11

אמיל סיוראן כתב פעם שההישארות בחיים אפשרית רק בזכות הליקויים בדמיון ובזכרון. זבאלד, שמוחו היה יותר מתקין בשניהם, מת בתאונת דרכים ב2001 ויש בכך מן הסמליות: לאחר פרסום ארבעה ספרים שכולם יצירות מופת המצליחות להקיף את הנושא הגדול של "משמעות החיים" הוא שילם את המחיר על גילוי הסוד. באופן אירוני, "אפשר לגבור על המוות באמצעות פלישה לתחום השיפוט שלו". למטבע הזו יש שני צדדים כשההתנגדות למוות היא בפועל גם כמיהה אליו, על מנת להבינו. זבאלד, באופן טראגי, פלש לאזור המסתורי של המוות גם בפרוזה שכתב וגם בחייו שהסתיימו בטרם עת.
זבאלד, שהיה חוקר ספרות עוד לפני שנהיה סופר בעצמו, כתב גם על התובנות הללו (בהן כמעט וניבא את מותו שלו), וגם על נושאים אחרים במסגרת של מסות על סופרים, שהן רוב רובו של הקובץ "קמפו סנטו". חלקן כתובות בסגנון אקדמי נוקשה ויבש שהוא מעט קשה לקריאה, חלקן האחר קרובות בסגנונן לפרוזה הפיוטית והאסוציאטיבית שלו. כולן מעניינות ומאירות עיניים גם בזכות תובנותיו על יוצרים כמו נבוקוב, פטר וייס וברוס צ'טווין אך בעיקר מפני שהן פותחות צוהר להשפעות על כתיבתו של זבאלד, ומפרשות אותה ואת מניעיה דרך כתביהם של יוצרים אחרים. זבאלד כותב על קפקא, למשל, שכשהאחרון התבונן בתצלומים ישנים "הוא נוכח בבהלה בהתקדמות העקבית של אובדן ממשותו ומותו הקרב" ובכך מעניק בעצם סיבה אחת מתוך כמה, לתצלומים המופיעים בספריו של זבאלד עצמו.
הרבע הראשון של הספר מביא חלקי פרוזה לא גמורה, המתארת מסע שערך הסופר באי קורסיקה. הקטעים היפים הללו אינם שונים בסגנון ובתוכן לחומר שפירסם הסופר בחייו, וטוב שכך. למרות זאת, לא מומלץ למי שלא קרא את זבאלד להתחיל מכאן. הפרגמנטיות שלהן היא חסרון לא קטן, שלא לדבר על עמודי המסה הנרחבים הבאים לאחריהן, שהם בבחינת "זבאלד למתקדמים". הקובץ "קמפו סנטו" הוא קריאת חובה, אך לאוהבי הסופר בלבד.
הכשרון המקורי של זבאלד לשלב חקירות בנושאים כמו היסטוריה, גאוגרפיה, אומנות, תרבות וארכיטקטורה בכתיבה אישית שהיא מעין יומן מסע ניכרת גם כאן. הוא יוצר תמונה שלמה של העולם והחיים - על כל הגורמים הנסתרים והגלויים, הכואבים והיפים שאצורים בתוכם ואורג אותם בצורה מדודה, צנועה והומנית, שחייבת לסופרים כמו פרימו לוי יותר ממי שמרבים לציין בהקשרו של זבאלד. הקונפליקטים בין מוות לטוהר, עירוב של תחושות ודימויים עם עובדות ומציאות, תחושת האשמה הגרמנית שרוחשת תמיד מתחת לפני השטח, משבר הזהות ואבדן השורשים נמצאים כולם גם כאן בקפסולה מרוכזת. אחת מהשפעותיה של הכמוסה הזו על הקורא היא תחושה מלנכולית הגובלת באימה מפני עולם מדחיק, שבו דברים הם לא רק כמו שהם נראים ובפועל מכילים עבר קשה וזכרונות שהודחקו על סבל ומוות.
 זבאלד, ברגישות הגבוהה שלו, חושף את העולם בעדינות ומגלה את הפצע המדמם מתחת לתחבושת. הוא קושר את כל החוטים שהתודעה פורמת בדרך כלל על מנת לשמור על שפיותה וכך מגיע אל "האמת" הכוללת. בקורסיקה, הוא שוכב ליד נחל שמימיו זורמים "באותו מלמול מפורסם המוכר לי מעידן קדום כלשהו ובהגיעם לחוף נפחו חרש את נשמתם וחלחלו לתוכו". תאור הטבע היפה והמאיים הזה הוא גם דימוי להיסטוריה הנמשכת עד להווה, חודרת לתודעה דרך תת המודע ומביאה את זכר המוות לנותרים בחיים. ההווה השקט והשליו הוא רק אשליה. זבאלד מפר את השלווה בדרכו הייחודית והמעודנת, כי על אף הקושי חשוב לזכור, להתאבל, להתמודד עם רוחות הרפאים, עם האשמה הגרמנית שלאחר המלחמה כדי שלא "ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד".
במסה המנתחת את סיפורו של קספר האוזר, נער הפרא שתורבת, זבאלד מלמד את עצמו ואותנו ש"אם ברצונה של הספרות לשקף את הדילמה הזאת (תיאור אותנטי של עולם לא אותנטי) עליה לשמור אמונים לשפה הלא חברתית...להשתמש בתמונות האטומות של מרד שדוכא". זבאלד וגיבוריו הם בעצם קספר האוזרים – אינדבידואלים המנסים למרוד נגד שלטון התרבות בדרכם השקטה, למצוא שפה אישית וחושפנית כנגד עולם שמנסה לתעל את זוועות העבר שיצר דרך פילטרים לא נקיים, על מנת שיוכל לחזור עליהם שוב ושוב, כפי שקורה תמיד.

יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

מלחמה ומלחמה - לאסלו קרסנהורקאי (בבל), 329 עמ'.תרגום ואחרית דבר:רמי סערי. פורסם ב"טיים אאוט" 3.11.11


נתוני הפתיחה של הספר נראים מבטיחים ויוצרים ציפיות גבוהות: סופר מוערך שמשמש גם כתסריטאי של במאי הקולנוע בלה טאר, תשבוחות מכותבים כמו ו.ג. זבאלד וסוזן סונטאג, שמועות על השפעות מתומס ברנהרד. איך אפשר לעמוד בפני האזכור של כל היוצרים הגדולים הללו ועוד בתוספת חותמת ההכשר (ה"מ" המפורסם על הכריכה) של "המפעל לתרגום ספרי מופת"?

חובבי ספרות "גבוהה" יתקשו לעמוד בפיתוי ובסיום הקריאה מתברר שאכן מומלץ לקרוא את הרומן. מצד שני, אולי כדאי להנמיך מעט את הציפיות בכדי למנוע אכזבה, מפני שמדובר ביצירה מעניינת וטובה אך היא איננה יצירת מופת.

כל מי שחושש ממפושטות ואיטיות נוסח סרטיו הנפלאים של בלה טאר יכול להירגע: קרסנהורקאי, על אף השפעות אוונגרדיות, כותב בסגנון אחר לגמרי ונגיש יותר. משפטים ארוכים מאוד (אך קריאים וסוחפים כמו במערבולת), חזרות מרובות, ריאליזם מפורט ברזולוציות גבוהות ופסימיזם כללי משתלבים בעלילה מורכבת ומעניינת המכילה בתוכה עלילה נוספת.

במבוא ובפרק הראשון, המהווים כשליש מהספר כולו, קרסנהורקאי נמצא בשיאו וכתיבתו עוצרת נשימה ביופיה: השפעות של ברנהרד,קפקא ובקט בשילוב סוריאליזם מטיל אימה, אירוניה וקמצוץ הומור דק מתארות יחדיו את דמותו של קורין, ארכיביסט הונגרי זקן ונפחד, המנסה למצוא אוזן קשבת בקהל שומעים אטום ואלים. קורין הפראנויד, על אף פחדיו מפני העולם, משתדל שוב ושוב למצוא רגישות אצל הזולת כשהוא מתאר בפירוט את הנסיבות שהביאו אותו עד הלום. האנשים שהוא עומד מולם הם (ברובם) צרי אופקים,שטחיים, חסרי סבלנות ואלימים, אך קורין האובססיבי לא מוותר. כל הפרטים חייבים לצאת לאור, כי אסור לשכוח את לקחי ההיסטוריה וצריך להבין לעומק את גודל הזוועה: האנושות "אינה מוליכה אלא ממלחמה למלחמה", העולם מפורר, ומנגנון הרוע "יוסיף לפעול כסדרו" כשאין כוח נגדי שיכול לעצור אותו. לא ברור מי כאן הוא המשוגע האמיתי: העולם האלים או קורין, הנביא הריאליסט, (פרק המבוא נקרא "ישעיהו בא") שיודע את האמת המפחידה ולכן הוא מתפקד כ"משוגע הצודק".

קורין, דמות מעורערת מבחינה נפשית ואצילת נפש מכל הבחינות האחרות משמש כנטע זר בעולם אדיש במקרה הטוב ואלים במקרה הרע. הוא מגלה כתב יד מסתורי המכיל את סיפורם של ארבעה גברים אצילים ויוצאי דופן כמותו, המחפשים לאורך ההיסטוריה העתיקה מקומות המייצגים את הטוב והנשגב שבאנושות. הרביעייה נאלצת לעזוב ולמצוא מקום חיובי חדש כשהרוע, הפחד והמלחמה משתלטים על האזור, וחוזר חלילה. העלילה הפנימית הזו שמהווה את רוב חלקו האמצעי של הרומן, היא מעט בעייתית. על אף הכשרון הגדול של קרסנהורקאי לרתק את הקורא מהבחינה העלילתית והסגנונית לאורך הספר כולו, הפשטנות בחלוקה הדיכוטומית של העולם ל"טוב" ול"רע" היא צורמת. הכתיבה המעודנת והמורכבת שהשתמשה באירוניה עדינה לתאר עולם של ניגודים בתחילת הרומן, מאבדת מהמסתוריות שלה וכמו מאכילה את הקורא בכפית בהגיגים על עולם שטחי שבו השחור מנצח את הלבן. רעיונות ואירועים חוזרים על עצמם והופכים מובנים מאליהם גם בעלילה החיצונית ונדמה שהרומן ממצה את עצמו בשליש האחרון שלו.

 קורין נע עם כתב היד לניו יורק, שהיא בעיניו "מרכז העולם" ומאוחר יותר "בבל המודרנית", המתריסה כנגד אלוהים. בעיר הגדולה, האלימה והמנוכרת הוא מקווה לפרסם את הרומן דווקא באינטרנט, אותו עולם וירטואלי "חדשני" וטכני בו יישמר כתב היד ומשמעותו ההיסטורית לנצח. מבחינת קורין השלמת המשימה פירושה גם מותו שלו. בניו יורק עולם הניגודים מוקצן: אלוהי מול ארצי, טוב מול רע, דיבור מול שתיקה, נשגב מול בזוי ועבר מול הווה נוסעים כולם במסלול התנגשות. קורין, ארבעת גיבורי כתב היד ומחברם האלמוני ("מטורף הוא שכתב את את כל זה" – ואולי מדובר בקורין עצמו?!) קרובים לאיחוד וההיסטוריה מגיעה לנקודת ההווה, שהיא אמנם כאוס מוחלט ומבלבל, אך עדיין מתגלים בו מספר ניצוצות של אור.

מזל גדול שבסיום הרומן, קרסנהורקאי שוב מתעלה על עצמו ומשאיר את הקורא עם טעם טוב בפה, חומר למחשבה ומעט אופטימיות זהירה: למרות הכל, בתחנה האחרונה של קורין עדיין ישנה חמלה, פתיחות,יצירתיות וחברות בין בני האדם. נותר רק למצוא אותם בתוך כל החושך שמסביב.

יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

סטונר – ג'ון ויליאמס (ידיעות ספרים), 294 עמ'.תרגום: שרון פרמינגר. אחרית דבר: נטע גורביץ. פורסם ב"טיים אאוט" 06.10.11


ג'ון ויליאמס משתייך לאותם סופרי עבר שנשכחו או שסתם חמקו מתחת לרדאר מבלי להותיר עקבות על ציבור הקוראים. ב2006, שנים לאחר מותו, הוא זכה לעדנה ראשונה ואמיתית כששניים מספריו פורסמו מחדש בהוצאת ספרים אמריקאית נחשבת (NYRB) והתקבלו בהתלהבות גורפת מצד המבקרים והקוראים. אחד מהם -  "סטונר", הפך מרומן לא מספיק מוערך לכזה שמעריכים אותו מעט יותר מדי: חלק גדול של הרומן אכן כתוב טוב מאוד אך הוא לבטח לא "רומן מושלם", כפי שמצוטט פעמיים על הכריכה החיצונית.

הרומן מגולל את סיפור חייו השגרתיים של סטונר, מרצה לספרות, נשוי ואב לבת, איש אפור וכנוע לכאורה. פילוסופית החיים שהוא מתנהל על פיה מנוגדת לחוסר הדרמתיות הזו והופכת את דמותו למורכבת: אל מול הניכור, הבדידות, המאבקים והקושי המתמשך של חייו הוא מציב תמיד את עולמו הפנימי המאזן. בדומה לאיש מאמין, סטונר מכיל עולם מושלם של לימודים, הוראה ושקדנות, שמבריח אותו מהמציאות החיצונית הרעועה למקום של אושר ויופי נטול כל פגע ורוע. בקיצוניות פסיבית-אגרסיבית, הוא מוכן לקבל כל גזירת גורל חוץ מפגיעה במושלמות הפנימית הזו. הסתגלנות שלו לשינויים היא חזקה וההתנהלות שלו משתנה בהתאם לנסיבות. הוא עובר את הקשיים "כאילו הוא צועד בסופה עזה,ראשו שפוף..וכל מעייניו נתונים לצעד הבא,לצעד שאחריו..", כשתמיד "החיים הם הלימודים עצמם ולא רק האמצעי למטרה". בדרכו השקטה, סטונר  הוא אקזיסטנציאליסט אמיתי.

סיפור חייו של סטונר כתוב בהתאמה לאופיו כאנטי גיבור: פשטות, דיוק, מופנמות וצניעות משתקפים כמעט בכל שורה בספר. לכתיבה ולאופי כזה יש לעיתים מחיר. סטונר הוא דמות מעניינת מאוד אבל שאר הדמויות חד צדדיות מדי, וויליאמס לא מצליח להפיח בהם עומק. אשתו אדית, למשל, מצטיירת כמרשעת נוירוטית, אך לא הרבה מעבר לכך. הפרקים שמתארים את מערכת היחסים בינהם כתובים רע למדי: חסר בהם חדות ועוצמה ויש בהם בעיקר בנאליות סנטימנטלית. התנהלותו של סטונר מול אשתו מגלמת חוסר אונים כנוע וחיי המשפחה שלו הופכים לכשלון. סטונר נמנע מעימות מולה וכל דמות מתבצרת בעמדתה, כך שהן לא מתפתחות והסיפור בינהן הופך לפשטני. מעניין שיש התאמה מלאה בין החולשה והכניעות של סטונר כדמות לסגנון הפשרני ונטול הסיכונים של ויליאמס בפרקים הללו.

לעומת זאת, פרקי האקדמיה כתובים בצורה טובה הרבה יותר. ויליאמס אורג בהם את הרעיונות שלו באופן טבעי ונקי ומעמיד בהם קונפליקטים מתמשכים. באוניברסיטה, סטונר מנסה לעמוד על עקרונותיו ומגיע לעימות אסרטיבי עם קולגה. בשלב מסוים פוליטיקה אקדמית פנימית מזהמת את עולמו הפנימי הטהור ולסטונר קשה להתפשר על כך. בכשלונו, הוא נשאב לריקנות ומהרהר במוות אך ניצל בעזרת הנסיבות, המייצרות עבורו פרשיית אהבים מהצד. הוא מגלה לראשונה את האהבה, ולומד שבניגוד ללימודים וליחסיו עם אשתו היא "אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר". הבגידה מגלה בסטונר גם יצר מרדני, אך הוא נכנע למציאות כי "בכל זאת אנחנו חלק מהעולם".

בזקנתו, סטונר מנצל את כל מה שלמד בחייו. למידה, אהבה ומרדנות כנגד העולם החיצוני מתקיימים בו יחדיו ומבצרים אותו בעולמו הפנימי האדיש למציאות שבחוץ. בדומה לנזיר בודהיסטי, הוא חי את ההווה של עבודתו בלבד ומגיע לשלמות פנימית, שהיא הכוח הנגדי לכישלון חייו. המטרה וההבנה הושגו במלואם. במצב שאין יותר למה לשאוף ולאן להתקדם – המוות מגיע בכדי להישאר, אך הפעם לא מתוך יאוש אלא מתוך מיצוי שלם והקלה.
חבל שויליאמס שוב מקלקל את השלמות שיצר בדמותו של סטונר עם כתיבה קיטשית ורגשנית בסיום הרומן, המתאר את מותו של סטונר: "החיים שלך לא היו קלים" אומרת לו בתו. "אבל אני מניח שלא רציתי שהם יהיו קלים" עונה לה האב וכו'. כל הקצוות נסגרים באופן חסר הגיון מבחינה עלילתית, סטונר נעשה נוסטלגי וכולם מתפייסים או לפחות מנסים: סוף טוב, שהוא גם סוף רע ולא רק במובן אחד.

ויליאמס מאמין בעולם של מחשבה, יצירה ודרך מוסרית מוצקה, אבל יודע שלאידיאל רוחני קיצוני יש גם מחיר. הגיבור נאלץ לשלם אותו במטבעות של בדידות, אך לפחות הרווח של סטונר (ושל הקוראים) גדול מההפסד.

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

קילוף הבצל - גינטר גראס (כנרת זמורה ביתן) – תרגום: חנה לבנת. פורסם ב"טיים אאוט" 22.9.11


בשנת 2006, כשהוא בן 79, גינטר גראס הטיל פצצה מוסרית כשפירסם את האוטוביוגרפיה "קילוף הבצל", המכסה את שנות חייו הראשונות, עד לפירסומו של "תוף הפח" המופתי: חתן פרס נובל לספרות והאיש שיותר מכל סופר אחר ייצג את גרמניה ההומאנית של אחרי מלחה"ע ה2  - התוודה ששירת בוואפן אס אס. רבים זעמו על השקר והצביעות. חלק פטרו את גראס בטענה שעשה זאת כשהיה נער לא מודע (עובדה שלא מסבירה את הסתרת האמת). ואיך גראס עצמו מסביר את מעשיו בספר? בקצרה, ניתן לסכם שאין לו תשובה, רק "תירוצים עלובים", כלשונו.  גראס משווה את פעולת הזיכרון לקילוף שכבות של בצל, אך בשכבה המשמעותית ביותר – הוא פשוט לא זוכר. אם אין הסברים ונותר רק ריק סתום -  אין משמעות לוידוי שלו מבחינה ספרותית וגראס יכל להסתפק בראיון לעיתון ולא לכתוב על כך ספר. מהבחינה הזו, החלק הראשון באוטוביגרפיה הוא כשלון ספרותי ומוסרי כאחד - ההיסטוריון יואכים פאסט אמר בעקבות הספר ש"לא היה קונה אפילו מכונית משומשת מהאיש הזה".

הקריאה בספר היא כמו נסיעה באותה מכונית ישנה של גראס : ההתנעה קשה, המנוע מגמגם ואין בטחון שהנסיעה תסתיים בטוב, אך בהמשך נצברת מהירות, המנוע משתפשף ונשכחת העובדה שהוא חלוד, למעט רעשים פה ושם הבוקעים מלמטה: הכשרון של גראס לספר סיפור בסגנון ריאליסטי, מחוספס וגרוטסקי בפרקים שלאחר המלחמה, מאפילים על פרקי הוידוי הראשונים, שכתובים ברמה לא אחידה ולעיתים מביכה בעליבותה. לגראס אין את העדינות שיש, נניח, לעמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". אין לו גם את התחכום והעומק של נאבוקוב ב"דבר, זיכרון". שניהם יכלו אולי לצלוח כתיבה מתנצלת שצוללת לעבר רווי ברגשות אשם.

אחרי המלחמה גראס לא יכל "לגלות סובלנות כלפי כל אמונה שהיא", ומתמקד בשלושה דחפים: לאוכל (באחד משיאי האירוניה של הספר, גראס לומד בישול ודרכו על כוחו של הדמיון, דווקא במחנה שבויים מורעבים), למין ובעיקר לעולם האומנות. הוא מרוכז בעצמו, מנותק ועדיין לא מרגיש אשמה. בפרק החזק ביותר בספר, "הרעב השלישי" – גראס מתגורר במנזר ועובד בשחזור מצבות (כלומר הופך את המוות לכסף, בתחום שתמיד יהיה רווחי, כי הרי המוות אינו מחוסר עבודה). בסופי השבוע הוא וחבריו מדחיקים את טראומת המלחמה וחוגגים את ההישרדות בריקודים תחת עיניהם הפקוחות של נזירים. החיים הופכים לחגיגה דקדנטית ואבסורדית של דת, כסף, אומנות, בליינות ומין, כשמעל כולם מרחף המוות. בשלב מסויים, גראס עובד בשחזור פסלים ולומד על מקורות השפעה באומנות, על היתרון שבחספוס ועל זיוף וגניבה ביצירה. בעצם, הוא לומד איך להסתיר שקרים ומודה למורה "שהעניק לי את אמת המידה שלפיה למדתי להיכשל" בהסתרת האמת לגבי עברו המפוקפק.

ככלל, גראס מצייר את עצמו בקווים לא מחמיאים, בלשון המעטה: אמו "נתנה (לו) הכל וקיבלה מעט", בלוויתה הוא שקוע בעצמו ולא חש דבר. נדמה שמרבית חייו הצעירים מוכתבים על ידי פעולה אינסטנקטיבית ואופנות יותר מאשר על ידי מחשבה וחזון מבוסס. רק התת מודע, המכיל את העבר של גרמניה ושלו ממשיך לפעום בקצב אחיד, שמתפרץ במסגרת כתיבתו.

דווקא כשגראס ואשתו הראשונה אנה עוזבים את ברלין לטובת פריס, הוא מצליח לכתוב את "תוף הפח", הרומן הראשון שלו ויצירתו הטובה ביותר. הוא מבין שגם שם לא יוכל להתחמק מאימת המלחמות: את ברלין אפשר לשכוח, אך לא את העבר שהיא מייצגת.

גראס מנסה לגשר על הפער בין הספרות שיצר למציאות חייו, כי "מי שכותב מוותר על עצמיותו", אך נכשל. בין היתר, מפני שהספרות מתערבת בזיכרונו ומעוותת  אותו, כך שאישיותו נותרת בלתי מפוענחת. בנוסף, וחשוב מכך - לאחר משבר האמון בין הסופר לקורא בעקבות הסתרת האמת וכישלונו בלמצוא לה הסברים – קשה להאמין לגראס הכותב על עצמו (מה גם שאפילו "אחותי אינה מאמינה לסיפורים שלי"). למזלו של גראס, תכונה של חוסר אמינות יכולה להיחשב כיתרון בכתיבה, במידה והשקר כתוב היטב. חלק גדול מהספר האמיץ הזה אכן כתוב כך. לקראת הסוף גראס מצהיר ש"יש לי מעט מאוד לומר על הדרך שדברים נוצרו ונוצרים בה, ואילו ניסיתי לעשות זאת, הייתי נאלץ לשקר" ובכך מעמיד בספק את אמיתות האוטוביוגרפיה כולה ואת הקורא נדהם מול כשלונו המפואר לספק אמת שכזו.

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

האחים קרמאזוב - פ.מ. דוסטויבסקי (עם עובד ודביר) – השוואה בין תרגומי נילי מירסקי וצבי ארד. פורסם ב"טיים אאוט" 15.9.11


באחרית הדבר לתרגום החדש של "האחים קרמאזוב", הרומן הענק של דוסטויבסקי, כותבת המתרגמת נילי מירסקי על ה"צורף הדחוף ממש" לתרגם את הרומן מחדש. התרגום הקודם של צבי ארד ז"ל ראה אור ב1993, והוא המתחרה שלה כרגע על מדף חנויות הספרים.

התרגום של מירסקי, באופן לא מפתיע, מוצלח מאוד. כפי שכל חובב ספרות קלאסית כבר מכיר – גם התרגום הנוכחי ממשיך את המסורת המוצלחת שהיא יוצרת כבר שנים. הוא רענן, קולח, רהוט ומאזן יפה בין עברית גבוהה יחסית לכתיבה "בגובה העיניים" (עד כמה שניתן). הדמויות המוגזמות של דוסטויבסקי מדברות תמיד בפאתוס מלודמרטי ומשלבות בין שפה עשירה לשפה מדוברת. העלילה היא מערבולת מתפרצת של יצרים ותהפוכות. אין כאן את האיפוק המרוסן והנקי בסגנון טולסטוי, למשל. כמעט כל הכתיבה היא מוחצנת, דרמטית, על סף קריסה -  כרגיל אצל דוסטויבסקי, רק שכאן האמצעים הללו מודגשים אפילו יותר . מירסקי מתמודדת עם כל אלו באופן מושלם: "כותב לך פה קללה – ומעריץ אותך! עמוק בלבי אני שומע. מיתר אחד נותר שם, והוא רוטט-הומה", כותב דימיטרי השיכור לאהובתו.

מצד שני, התרגום של צבי ארד גם הוא מוצלח, אם כי מעט פחות. הוא זורם, ברור ונגיש לקריאה גם בימינו, גם מפני שנכתב לא מזמן יחסית וגם מפני שארד היה מתרגם משכמו ומעלה. יש בו כמה טעויות ("זה היה נעשה אז בתום לב", למשל) והעברית שלו מיושנת פה ושם, אבל לא במידה צורמת במיוחד. קריאה מקבילה ורציפה בשני התרגומים כמעט ולא מעוררת הבדלים משמעותיים: "כותב קללה ומעריץ אותך! בלבי אני שומע, נותר מיתר, והומה" – כך מתרגם ארד את הציטוט הקודם.

לכן לא ברור הצורף הדחוף לתרגם את הרומן מחדש. "מלחמה ושלום" של טולסטוי וספריו של תומאס מאן, לדוגמה, זקוקים לתרגום חדש באופן דחוף הרבה יותר: הם תורגמו באמת מזמן והתיישנו מאוד. נילי מירסקי חושבת אחרת ורומזת שהתרגום של ארד גרוע עדי כדי כך, שהיא לא מוכנה אפילו להסביר מדוע וזאת "מפאת כבודו של המתרגם". נדמה שהפגיעה בכבודו של ארד, שלא נמצא ביננו כדי להגיב, היא גדולה יותר דווקא כשמירסקי לא מספקת הסברים מנומקים. מן הראוי היה לספק נימוקים כדי שלא נחשוד חלילה, שפשוט אין סיבה מהותית לתרגום חדש מלבד הצורך השיווקי להציג קלסיקה מעודכנת וממותגת בחנויות ובמקביל לקטול את התרגום הישן, שמתחרה עם החדש.



יום חמישי, 11 באוגוסט 2011

בונסאי וחייהם הפרטיים של העצים - אלחנדרו סמברה (הוצאת כרמל) – מספרדית: רוני קלאוס. אחרית דבר: מירנה סורוטורבסקי. 176 עמ'. פורסם ב"טיים אאוט" 11.8.11


ישנם סופרים מעטים המסוגלים לאחוז את המקל בשני קצותיו ולכתוב יצירה שניתן לקרוא אותה גם כפשוטה וגם כמורכבת בעת ובעונה אחת. אלחנדרו סמברה, סופר ומשורר צ'יליאני, הצליח לשמור על אותו איזון חמקמק בעיקר בנובלה "בונסאי", שהפכה אותו לתגלית ספרותית גדולה בצי'לה, ובצדק.

הנובלות כתובות במינמליסטיות ישירה ושנונה וברמה הפשוטה (והמהנה כשלעצמה), מספרות סיפורי אהבה שהסתיימו, כשהגיבור מנסה להתמודד עם המעבר מעולם הפנטזיה הרומנטי לעולם המציאות.
ברמה המורכבת יותר, המתוארת בדקויות וגם באופן ישיר, הכתיבה של סמברה היא תרגיל פוסט מודרניסטי מוצלח המטשטש גבולות בין מציאות לדמיון, בדומה למה שעשו למשל איטאלו קאלווינו וחוליו קורטאסר לפניו.

"בונסאי" מעוטר לכל אורכו באזכור שמות מעולם הספרות - מבורחס ועד פול אוסטר, ולא לחינם. סמברה שואל שאלות על מהות היצירה עצמה: האם אפשר דרכה להגיע ל"אמת" על המציאות, ועד כמה האומנות היא אשליה מנותקת. המספר הוא יודע כל, מפוכח ומתחכם, כשהוא מעמיד בספק את המציאות של הסיפור, כבר בפסקה הראשונה: "בסוף אמיליה מתה וחוליו לא מת. השאר הוא סתם ספרות". (ע"מ 15). כלומר ישנם מעט עובדות וכל השאר, כולל הסיפור בפרט והספרות בכלל, הוא אשליה שקרית.

אבל לא רק הספרות היא שקר. גם הגיבורים משקרים לאחרים ולעצמם. דרך השקרים הללו הם מתאהבים ,מתאכזבים ואולי מתפכחים. ב"בונסאי" למשל, חוליו ואמיליה המאוהבים משקרים אחד לשני שקראו את "בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט. האהבה שלהם מתקדמת במקביל לקריאתם בספרות העולם. בשלב מסוים הם יגיעו לפלובר, לסיפור על זוג המגדל צמח המסמל את אהבתם ולבסוף מאבד אותו ובעיקר לפרוסט. כולם יעזרו להם להגיע לאמת היחידה - שהכל היה אשליה: הנאיביות במחשבה שהם טובים יותר מאחרים, החשיפה המלאה שיצרה בינהם אמת אינטימית המתגלה כחסרת חשיבות ושליטתם כביכול בחייהם.
בהמשך מתברר שלא הכל רע כל כך: חוליו יתעל את התובנות הללו והאשליה השקרית תהפוך ליצירה האישית שלו – גידול עץ בונסאי, שהוא גם העתק ממוזער של עץ וגם גירסה לסיפור שקרא עם אמיליה. באופן אירוני ומתחכם, האשליה הופכת ליצירה, שהיא בעצמה גם העתק ואשליה של הדבר האמיתי.

כאמור, הכל הוא "סתם ספרות". בסוף הסיפור אמיליה תמות והקורא מודע לכך עוד מתחילת הנובלה. לעומת זאת, חוליו חי בחוסר ידיעה. במובן מסוים הסיפור שלו רק מתחיל כשהנובלה מסתיימת ובפעם הראשונה הוא יצטרך להתמודד מול המציאות באופן ישיר. מבחינת הקורא, מה שהתחיל כתרגיל בספרות הופך ליצירה מרעננת, מהנה וכמעט מושלמת.
הנובלה השניה, "חייהם הפרטיים של העצים", היא בעצמה סוג של העתק ל"בונסאי" ומהווה מעין המשך שלה. היא קצת יותר מורכבת וקצת פחות פשוטה מקודמתה ומפני שהאיזון הדק הופר ואבדה המקוריות –  גם מעט פחות טובה.

גם כאן ישנו גיבור, חוליאן (הדמיון בשם לחוליו אינו מקרי כמובן), שחי בעולם של דימויים, "מונע רק על ידי תמונות" (ע"מ 93), מעמיד פנים. גם כאן יש סיפור בתוך סיפור ומעברים מתעתעים בין מציאות לדמיון וגם כאן יש מספר המודע לעצמו, חושף טכניקות כתיבה, ממוסס אשליות ומעמיד את הקורא בתוך ראשו של הכותב.

חוליאן כותב נובלה על גידול בונסאי. העיסוק באומנות מנתק אותו מהמציאות: "מוטב היה לסגור את הספר..ולהתמודד..עם שריונו השברירי של ההווה" (ע"מ 106). המציאות בספר מתרחשת בלילה בה ורוניקה, אשתו, מאחרת לחזור הביתה והוא מנסה להרדים את בתו החורגת דניאלה על ידי סיפורים המדמים את מצבו. בתוך ראשו של חוליאן מתערבבים דמיון, מציאות, עבר, הווה ועתיד. עזיבתה של ורוניקה מזכירה לו שזוגתו הקודמת עזבה אותו מפני שהתמסר לאומנות והתנתק מהמציאות. הוא חושש שהסיטואציה תחזור על עצמה. האם חוליאן למד מנסיון העבר ויודע להבחין בין אומנות ודמיון למציאות? האם המשימה אפשרית בכלל ואולי מדובר בדרך ללא מוצא שבה "הדבר ההגיוני היחיד הוא לאלתר"? (ע"מ 125).

לא קל לקיים משפחה מתפקדת. סמברה כותב בפסקה יפה שצריך "לשכוח את החברים ולהמציא חברים חדשים. להתמסר..בלי להביט ימינה ושמאלה" (ע"מ 131). חוליאן יודע שהוא צריך להתמודד ולהתעורר מהאשליה. בשלב מסוים הוא מבין שהפתרון האמיתי הוא "ליצור מילים ולשכוח אותן" (ע"מ 140). דרך הדמיון הוא יוצר לעצמו נחמה ומציאות אלטרנטיבית טובה ויציבה יותר עבורו ועבור בתו. חוליאן התבגר כסופר וכאדם. הספר נגמר אך החיים רק מתחילים מחדש ועם סיכוי גבוה לעתיד טוב יותר.

יום רביעי, 27 ביולי 2011

הבת האפלה – אלנה פרנטה (הספריה החדשה) 164 עמ', מאיטלקית: מירון רפופורט. פורסם ב"טיים אאוט" 28.7.11


אחד הדברים היותר מסקרנים ומוצלחים בנובלה של אלנה פרנטה הוא השם שלה - "הבת האפלה", מפני שהוא אומר בעצם הכל: הדמויות המרכזיות בספר הן אמהות ו/או בנות, המסתירות עומק קשה, שפרנטה חושפת בלי רחמים. על פי פרנטה, בסופו של דבר כל הנשים הן בנות אפלות (וגם הגברים, למרות שהם לא נמצאים במרכז העלילה).

הספר מצטיין באותנטיות וניכרת בו התשוקה של פרנטה להתעמק בסיפור חיים שהיא מכירה מקרוב אך יש בו פגמים הצורמים לקריאה: פרנטה קרובה במידה מסוימת לויריג'יניה וולף, שגם היא, בסגנון אחר, ניסתה לפענח את הבעייתיות שבמשחק התפקידים האנושי. בכתיבתה של וולף, הדימויים העזים והמקוריים עמדו בפני עצמם  ואילו פרנטה, שכותבת בגוף ראשון כסוג של וידוי פסיכולוגי, מצמידה לרוב הדימויים פרשנות ישירה ומיותרת ובכך מרדדת את היצירה לכיוון של כתיבה המזכירה לעיתים ספרים עיוניים המנתחים טיפולים פסיכותרפיים שונים, כאשר לדה היא בעצם הפסיכולוגית של עצמה.                                                                                        
דוגמא לכך נמצאת בעמודים 143-144: לדה משווה בין הריונה הראשון לשני - הראשון מייצג את עולם הפנטזיה "הייתי מאושרת עד מאוד לדעת שחיים חדשים נוצרים בתוכי. רציתי לעשות הכל באופן מושלם." אלא שלאחר הלידה תגיע האכזבה מהמציאות ולכן ההריון השני יהיה קשה ומטיל אימה: "הגוף שלי הפך לנוזל אדמדם...דירדר אותי להיות מדמנה נטולת-חיים" . בשלב זה של העלילה ברור לקורא מדוע ההריון השני הוא קשה יותר,  אך פרנטה, באופן מיותר, טורחת לבאר לקורא כי "..הקטנה השתנתה בבת-אחת מיד אחרי הלידה היפה שלה ולקחה לעצמה בבוגדנות את כל האנרגיות שלי, את כל כוחותי, את כל יכולתי לדמיין".

מוזר לחשוב, שגם את הנובלה הקצרה הזו היה ניתן לקצר ולהטיב על ידי השמטת אותם פירושים שהם אמנם כנים ואכזריים אך גם מעט בנאליים ובעיקר בלתי נחוצים.

פרנטה עוסקת כאן בשני רעיונות מרכזיים: האחד הוא הפער בין הדמיון למציאות, כאשר הגיבורה האמא - ששמה לדה - יוצאת לבדה לחופשה בעיירת חוף, ומעמידה מול המציאות הקשה של חייה את הדמיון והפנטזיה שאמנם הם חפים מקושי ויש בהם שליטה מושלמת, אך בסופו של דבר הם נותרים כאשליה בלבד. הסתירה בין המציאות לדמיון יוצרת בהכרח סבל ובילבול. פרנטה מציגה את הרעיון בעיקר על ידי הסתכלות מציצנית של לדה על דמויות אחרות: היא מתבוננת בחוף הים על אם, בתה והבובה שלה כדוגמה לגרעין משפחתי כמעט אידילי, העומד בניגוד אליה ומייצג את השאיפה הנכזבת שלה להיות אמא טובה. בשלב מסוים לדה תכיר את המשפחה מקרוב, ותעמוד על טעותה. (הגבר, אגב, הוא חלק פחות אינטגרלי מהגרעין המשפחתי בספר ופרנטה מנסה לבדוק מדי פעם עד כמה דמותו היא הכרחית לשיקום נפשה הפצועה של לדה. מנקודת המבט שלה, הגבר משמש רק כגורם צדדי -  כלי עזר לאשה במקרה הטוב ואלמנט מאיים ושתלטני במקרה הרע).

הבובה, ששמה כשם המחברת, מנקזת לתוכה את התשוקות והרצונות הנשיים – הילדה שרוצה להיות אמא והאמא שרוצה לחזור ולהיות ילדה חופשיה, דרך הבובה. דימוי הבובה הוא מוצלח: לדה, המסתכלת מהצד, מתייחסת לאנשים שסביבה כבובות חסרות עומק, משחקת איתם וכך מנסה להשיג שליטה בחייה. בנוסף, לדה עצמה, עם הקונפליקטים המתנגשים בתוכה, הופכת לכאורה לסוג של בובה פסיבית, המכילה בתוכה סודות אפלים שמתגלים במהלך הקריאה ויוצרים אווירת מתח עוכר שלווה.

הרעיון השני, שמשלים את הראשון ומתחבר אליו הוא הסתירה בין הצורך של לדה להתכנס לתוך תפקיד מוגדר ושלם של אמא מול הצורך להיות אדם עצמאי, חופשי, נטול תפקיד ואחריות ולפיכך משוחרר מחרדות ורגשות אשם. הרגשות הללו נובעים מטעויות שעשתה כאמא ומהרצון שלה (ושל כולנו) להיות גם חלק מקבוצה אך גם לעמוד בזכות עצמך : "החיים שלך רוצים להפוך למישהו אחר" (ע"מ 43) ומאידך, הילד "הוא אך ורק חומר חי, בשר אקראי אחד מתוך אינסוף" (ע"מ 42). 
הילדות של לדה רואות בה פונקציה כלכלית: "הן מרגישות שהאהבה, שלי חמקנית ולכן הן מעריכות אותה..לפי הנכסים שאני מחלקת" (ע"מ 155):  בחיים בהם כל אחד משחק תפקיד ונמדד לפיו על ידי האחרים ועצמו, יתפתחו אינטרסים סותרים ולא תמיד מוסריים, שסופם להכזיב מפני שמאחורי התפקיד מסתתר אדם המורכב יותר מתפקידו הצר.
 פרנטה מוליכה את לדה ואת הקורא לתוך המורכבות האפלה -  אולי כך תוכל למצוא אור בקצה המנהרה.

יום חמישי, 21 ביולי 2011

הקיץ היפה – צ'זארה פאבזה (הוצאת כרמל), 379 עמ'.תרגום:ענת שפיצן וגבריאלה פדובאנו. עריכת תרגום ואחרית דבר: אריאל רטהאוז. פורסם ב"טיים אאוט" 7.7.11


בדומה לרוב היצירה של צ'זארה פאבזה, גם "הקיץ היפה" מכיל סיפורי התבגרות: נערה תמימה המגלה לראשונה את חיי האהבה והמין, סטודנטים עירוניים המחפשים משמעות בטיולים בטבע ואשה בוגרת, עצמאית וחזקה המגלה כי נערה ניסתה להתאבד בחדר לידה במלון – כולן דמויות המתנסות בחוויות, מהן ייצאו אולי מפוכחות יותר, אבל כפי הנראה מיואשות לא פחות.

פאבזה ,הסופר והמשורר, כתב רומנים שנעו בין המינימליזם של נטליה גינצבורג (ללא ההומור) והפסימיזם המנוכר של אלברטו מוראביה (ללא ההתעמקות הפסיכולוגית הפרטנית), אך מבין סופרי הניאו ריאליזם באיטליה שלאחר תקופת מלחמת העולם השניה, נדמה שהוא נשכח מעט, ושלא בצדק.  נראה שהסיבה המרכזית לכך נעוצה בעובדה שכתיבתו, האובססיבית לרעיון מרכזי אחד, נוטה לעיתים להיות אפיזודית, מיסתורית ורוויות ניואנסים ולכן דורשת קריאה עדינה ורגישה המחפשת משמעות מאחורי המילים. מצד שני, הקיצוניות של פאבזה אינה באה לידי ביטוי מעל פני השטח – הנובלות כתובות בפשטות שתוצאתה היא קריאה קלה יחסית –  מפני שבדרך כלל גיבוריו מנסים למצוא עוגן דווקא במציאות החיצונית והבנאלית (ונכשלים בכך שוב ושוב).

  הסתירה הזו היא אחת מגדולותיו האסתטיות של הספר, המרכז כאמור שלוש נובלות של פאבזה. שתיים מהן, "הקיץ היפה" ו"בין נשים בודדות" הן יצירות מופת, השלישית – "השטן על הגבעות", על אף תיאורי הטבע העוצמתיים שבה, היא מעט פחות טובה, מפני שהיא פחות מרוכזת מהאחרות. בכולן נמצאת אותה חברה מנוכרת, מבולבלת וריקנית, שמחפשת ערכים יציבים בעולם שכבר אין בו כאלה, כשפרדוקסלית "ההרגל הרע האמיתי...היה התענוג הזה להיות לבד" (ע"מ 320) ו"אנו משיגים את הדברים, אבל כשהם לא עוזרים לנו יותר" (ע"מ 282). ככלות כל זאת, נותר לדמויות להסתפק ברע במיעוטו: חברות מזויפת או חסרת עומק והבנה, עבודה קשה, וההבנה המאוחרת מדי, אותה סיכם פאבזה בספרו הנפלא "הירח והמדורות" ("עם עובד"), שרק בבגרות אנו מבינים שהתקופה המוצלחת (באופן יחסי) של חיינו היתה בנערותונו, אך עקב התמימות הנילוות אליה, היא לא הוערכה כראוי בזמנה. לפי פאבזה, הרצון לצבור נסיון חיים ולהתבגר הוא בלתי נמנע אך מביא לבסוף לאכזבה ולחדלון, כשהציפיות גבוהות מהמציאות הריקה המחכה בקצה המנהרה ועדיין, דמויותיו ימשיכו לנוע במעגל אינסופי של אי למידה מטעויות העבר. הפסימיות הזו (ואהבה נכזבת לשחקנית אמריקאית) הובילה את פאבזה להתאבד ב1950.

מבעד לבנאליות היומיומית והמאוזנת כביכול שהוא מתאר, פאבזה לא מרחם על האנושות וכמעט שאין בו חמלה על דמויותיו: מאחורי מסך העלילה הוא מלגלג על ה"אומנים" המזוייפים, שלא מתעסקים במהות, טוען ששחרור האישה יצר בידוד בין המינים, מבין אך מתעצב על הנטייה שנוצרה בעקבות אבדן הערכים, לחיפוש המנוון אחר ריגושים בדמות מין וכסף ורומז שאיטליה של אחרי המלחמה – המודרנית, העירונית והקפיטליסטית, היא תוצר מבולבל ומנוכר שלא מספק את הרצון הפשוט לאושר ולמשמעות ותמיד,מעל הכל מרחף המוות. פאבזה הוא לא הראשון ולא האחרון לעסוק בנושאים הללו בספרות המודרנית, אבל הוא אחד הכותבים הטובים על הנושא, בין היתר מפני שהוא לא נסחף לפרובוקציות והקצנה עלילתית, שלסופרים אחרים (ולקהל היעד שלהם) נראות מתבקשות.

ובכל זאת, פאבזה הנוסטלגי רומז לאפשרות של עולם טוב יותר, בו היאוש נעשה יותר נוח: דמויותיו מתלבטות אם המשמעות נמצאת בהקמת משפחה;כמו טולסטוי, ואולי בתמימות מיושנת כמעט, הוא ניסה להאמין בטבע ולצקת בו עומק – לא בזה המטעה,הפראי והמסתורי כמו המוות (כי "האדמה מתנוונת" ע"מ 153), אלא בעבודת אדמה ועל ידיה חיבור לטבע ובהסתפקות במועט; הוא אפילו מהרהר בהתנזרות, כפי שנרמז בספר במקומות שונים וכותב במשפט זן-בודהיסטי אופטימי ופסימי כאחד ש"אין בעולם שתי טיפות מים זהות, וכל יום הוא יום חדש".(ע"מ 168).

 ההשקפות הללו נראות היום תמימות ונראה שפאבזה לא היה מודע לגמרי לחוסר הריאליות באפשרות לחזור אחורה בזמן לעולם "טבעי" שלא קיים יותר. בכל זאת, היא לא פוגמת בעוצמתו המעודנת מבחוץ אך קיצונית, מסתורית וזועקת למשמעות מבפנים של הספר – מפני שצריך להשתחרר מהאשליות המעצבות את חיינו מצד אחד אבל מצד שני, בלעדיהן נותר רק מוות וחידלון ועל הקו הדק הזה יש לנסות למצוא איזון, להמשיך וללכת.