יום רביעי, 2 בנובמבר 2011

מלחמה ומלחמה - לאסלו קרסנהורקאי (בבל), 329 עמ'.תרגום ואחרית דבר:רמי סערי. פורסם ב"טיים אאוט" 3.11.11


נתוני הפתיחה של הספר נראים מבטיחים ויוצרים ציפיות גבוהות: סופר מוערך שמשמש גם כתסריטאי של במאי הקולנוע בלה טאר, תשבוחות מכותבים כמו ו.ג. זבאלד וסוזן סונטאג, שמועות על השפעות מתומס ברנהרד. איך אפשר לעמוד בפני האזכור של כל היוצרים הגדולים הללו ועוד בתוספת חותמת ההכשר (ה"מ" המפורסם על הכריכה) של "המפעל לתרגום ספרי מופת"?

חובבי ספרות "גבוהה" יתקשו לעמוד בפיתוי ובסיום הקריאה מתברר שאכן מומלץ לקרוא את הרומן. מצד שני, אולי כדאי להנמיך מעט את הציפיות בכדי למנוע אכזבה, מפני שמדובר ביצירה מעניינת וטובה אך היא איננה יצירת מופת.

כל מי שחושש ממפושטות ואיטיות נוסח סרטיו הנפלאים של בלה טאר יכול להירגע: קרסנהורקאי, על אף השפעות אוונגרדיות, כותב בסגנון אחר לגמרי ונגיש יותר. משפטים ארוכים מאוד (אך קריאים וסוחפים כמו במערבולת), חזרות מרובות, ריאליזם מפורט ברזולוציות גבוהות ופסימיזם כללי משתלבים בעלילה מורכבת ומעניינת המכילה בתוכה עלילה נוספת.

במבוא ובפרק הראשון, המהווים כשליש מהספר כולו, קרסנהורקאי נמצא בשיאו וכתיבתו עוצרת נשימה ביופיה: השפעות של ברנהרד,קפקא ובקט בשילוב סוריאליזם מטיל אימה, אירוניה וקמצוץ הומור דק מתארות יחדיו את דמותו של קורין, ארכיביסט הונגרי זקן ונפחד, המנסה למצוא אוזן קשבת בקהל שומעים אטום ואלים. קורין הפראנויד, על אף פחדיו מפני העולם, משתדל שוב ושוב למצוא רגישות אצל הזולת כשהוא מתאר בפירוט את הנסיבות שהביאו אותו עד הלום. האנשים שהוא עומד מולם הם (ברובם) צרי אופקים,שטחיים, חסרי סבלנות ואלימים, אך קורין האובססיבי לא מוותר. כל הפרטים חייבים לצאת לאור, כי אסור לשכוח את לקחי ההיסטוריה וצריך להבין לעומק את גודל הזוועה: האנושות "אינה מוליכה אלא ממלחמה למלחמה", העולם מפורר, ומנגנון הרוע "יוסיף לפעול כסדרו" כשאין כוח נגדי שיכול לעצור אותו. לא ברור מי כאן הוא המשוגע האמיתי: העולם האלים או קורין, הנביא הריאליסט, (פרק המבוא נקרא "ישעיהו בא") שיודע את האמת המפחידה ולכן הוא מתפקד כ"משוגע הצודק".

קורין, דמות מעורערת מבחינה נפשית ואצילת נפש מכל הבחינות האחרות משמש כנטע זר בעולם אדיש במקרה הטוב ואלים במקרה הרע. הוא מגלה כתב יד מסתורי המכיל את סיפורם של ארבעה גברים אצילים ויוצאי דופן כמותו, המחפשים לאורך ההיסטוריה העתיקה מקומות המייצגים את הטוב והנשגב שבאנושות. הרביעייה נאלצת לעזוב ולמצוא מקום חיובי חדש כשהרוע, הפחד והמלחמה משתלטים על האזור, וחוזר חלילה. העלילה הפנימית הזו שמהווה את רוב חלקו האמצעי של הרומן, היא מעט בעייתית. על אף הכשרון הגדול של קרסנהורקאי לרתק את הקורא מהבחינה העלילתית והסגנונית לאורך הספר כולו, הפשטנות בחלוקה הדיכוטומית של העולם ל"טוב" ול"רע" היא צורמת. הכתיבה המעודנת והמורכבת שהשתמשה באירוניה עדינה לתאר עולם של ניגודים בתחילת הרומן, מאבדת מהמסתוריות שלה וכמו מאכילה את הקורא בכפית בהגיגים על עולם שטחי שבו השחור מנצח את הלבן. רעיונות ואירועים חוזרים על עצמם והופכים מובנים מאליהם גם בעלילה החיצונית ונדמה שהרומן ממצה את עצמו בשליש האחרון שלו.

 קורין נע עם כתב היד לניו יורק, שהיא בעיניו "מרכז העולם" ומאוחר יותר "בבל המודרנית", המתריסה כנגד אלוהים. בעיר הגדולה, האלימה והמנוכרת הוא מקווה לפרסם את הרומן דווקא באינטרנט, אותו עולם וירטואלי "חדשני" וטכני בו יישמר כתב היד ומשמעותו ההיסטורית לנצח. מבחינת קורין השלמת המשימה פירושה גם מותו שלו. בניו יורק עולם הניגודים מוקצן: אלוהי מול ארצי, טוב מול רע, דיבור מול שתיקה, נשגב מול בזוי ועבר מול הווה נוסעים כולם במסלול התנגשות. קורין, ארבעת גיבורי כתב היד ומחברם האלמוני ("מטורף הוא שכתב את את כל זה" – ואולי מדובר בקורין עצמו?!) קרובים לאיחוד וההיסטוריה מגיעה לנקודת ההווה, שהיא אמנם כאוס מוחלט ומבלבל, אך עדיין מתגלים בו מספר ניצוצות של אור.

מזל גדול שבסיום הרומן, קרסנהורקאי שוב מתעלה על עצמו ומשאיר את הקורא עם טעם טוב בפה, חומר למחשבה ומעט אופטימיות זהירה: למרות הכל, בתחנה האחרונה של קורין עדיין ישנה חמלה, פתיחות,יצירתיות וחברות בין בני האדם. נותר רק למצוא אותם בתוך כל החושך שמסביב.