יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

נסיון חיי - אוסאמה אבן מונקד (חרגול ועם עובד), 271 עמ'. תרגום, מבוא והערות: לאה אלמגור. פורסם ב"טיים אאוט" 29.12.11


לפני יותר מ800 שנה, כשהוא בערוב ימיו, אוסאמה אבן מונקד העלה לכתב את זכרונותיו כאביר מוסלמי אציל בתקופת מסעות הצלב הראשונים. מאחורי התרומה ההיסטורית של הכתבים, המביאה עדות נדירה של הצד הערבי למלחמות מול הנוצרים במזרח התיכון, מסתתרת אישיות ערמומית וכריזמטית. התכונות הללו עזרו למונקד להישאר בחיים כלוחם ודיפלומט בתקופה עקובה מדם והופכות את הקריאה באנקדוטות שבספר למרתקת מפני שמספר תככן היא ערובה טובה למספר מוצלח. (השבחים מגיעים לאלה אלמגור על עבודתה המשובחת בספר).

ביומנו של מונקד, המאורעות ההיסטוריים הגדולים נדחקים הצידה לטובת חיי היום-יום האישיים והתוצאה היא סלט אנתולוגי עשיר המכיל מעשיות-קרב ומוסרי השכל על תכונות אופי שונות, גורל, אמונה, פוליטיקה, מוזרויות העולם, חיי הטבע -  והרשימה עוד ארוכה. מונקד כותב בנימה מתונה ומרוחקת גם על המאורעות הקשים ביותר, אך בדרך כלל במשפט החותם את המעשיה מבליח רגש אישי, הומור, או אירוניה דקה המעידים על חוכמתו ולפעמים אפילו על הטעויות בחייו.

בעולם אלים, רווי במוות ובחשדנות, הקוד המוסרי של התקופה משלב בין אמונה באל וערכים גבריים של אומץ, הקרבה ונאמנות בקרב והתוצאה היא השקפה פאטאליסטית קיצונית, שבה המוות הוא עניין ראוי אם הלוחם "שש אלי קרב" והנפש לא מחפשת לה "גדולה בלא צחצוח חרבות". הנקמה, למשל, היא פעולה הכרחית שמביאה מזור לנפש, ומי שהורג "פראנקים" (הנוצרים בלשון המוסלמים דאז) בקרב בצורה מקורית ומוצלחת זוכה לחנינה למרות עבירותיו.  שאלת הביצה והתרנגולת -  אם אלו הן הסיבות או התוצאות שהביאו למעגל הדמים הארוך של תקופת ימי הביניים, נותרת פתוחה.

ברוב רובם של הסיפורים, מונקד חף מביקורתיות כלפי העולם בו הוא חי (למעט, כמובן, בהשקפותיו על הנוצרים). לעומתם, בולטים המקרים הבודדים בהם הוא יוצא כנגד השקפות שנראות לו שגויות והם הרגעים החזקים בספר: מונקד העריץ את אביו שהיה שילוב אידיאלי בין לוחם ללא חת מצד אחד ומאמין אדוק מן הצד שני. בקרב מסוים מונקד מנסה לדרבן את אביו לרכוב על סוס במקום על פרדה, כדי להגיע לעיר במהרה ולהימנע מפגיעת האויב. האב מסרב מפני ש"הכוכבים אומרים שלא אפחד" - מונקד לא רצה ללמוד את "מדע הכוכבים" למרות הפצרות האב, שהיה בקיא גדול בהם "עם כל היותו ירא שמים".

אדם אחד בחיי מונקד מקדים את זמנו, והוא מורהו של מונקד הנער. אל מול טענת המורה ש"איש נבון אינו נלחם" מפני שההיגיון נוגד את הקרב, מונקד נותר בטוח בצידקתו שהשכל הוא המניע ללחימה. בטיעוני הנגד מונקד מאושש למעשה את דברי המורה: הוכחה נוספת לכך שלפעמים יש הגיון גם בתוך חוסר ההיגיון של העולם.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

קמפו סנטו - ו.ג. זבאלד (כתר), 228 עמ'. תרגום: טלי קונס. פורסם ב"טיים אאוט" 22.12.11

אמיל סיוראן כתב פעם שההישארות בחיים אפשרית רק בזכות הליקויים בדמיון ובזכרון. זבאלד, שמוחו היה יותר מתקין בשניהם, מת בתאונת דרכים ב2001 ויש בכך מן הסמליות: לאחר פרסום ארבעה ספרים שכולם יצירות מופת המצליחות להקיף את הנושא הגדול של "משמעות החיים" הוא שילם את המחיר על גילוי הסוד. באופן אירוני, "אפשר לגבור על המוות באמצעות פלישה לתחום השיפוט שלו". למטבע הזו יש שני צדדים כשההתנגדות למוות היא בפועל גם כמיהה אליו, על מנת להבינו. זבאלד, באופן טראגי, פלש לאזור המסתורי של המוות גם בפרוזה שכתב וגם בחייו שהסתיימו בטרם עת.
זבאלד, שהיה חוקר ספרות עוד לפני שנהיה סופר בעצמו, כתב גם על התובנות הללו (בהן כמעט וניבא את מותו שלו), וגם על נושאים אחרים במסגרת של מסות על סופרים, שהן רוב רובו של הקובץ "קמפו סנטו". חלקן כתובות בסגנון אקדמי נוקשה ויבש שהוא מעט קשה לקריאה, חלקן האחר קרובות בסגנונן לפרוזה הפיוטית והאסוציאטיבית שלו. כולן מעניינות ומאירות עיניים גם בזכות תובנותיו על יוצרים כמו נבוקוב, פטר וייס וברוס צ'טווין אך בעיקר מפני שהן פותחות צוהר להשפעות על כתיבתו של זבאלד, ומפרשות אותה ואת מניעיה דרך כתביהם של יוצרים אחרים. זבאלד כותב על קפקא, למשל, שכשהאחרון התבונן בתצלומים ישנים "הוא נוכח בבהלה בהתקדמות העקבית של אובדן ממשותו ומותו הקרב" ובכך מעניק בעצם סיבה אחת מתוך כמה, לתצלומים המופיעים בספריו של זבאלד עצמו.
הרבע הראשון של הספר מביא חלקי פרוזה לא גמורה, המתארת מסע שערך הסופר באי קורסיקה. הקטעים היפים הללו אינם שונים בסגנון ובתוכן לחומר שפירסם הסופר בחייו, וטוב שכך. למרות זאת, לא מומלץ למי שלא קרא את זבאלד להתחיל מכאן. הפרגמנטיות שלהן היא חסרון לא קטן, שלא לדבר על עמודי המסה הנרחבים הבאים לאחריהן, שהם בבחינת "זבאלד למתקדמים". הקובץ "קמפו סנטו" הוא קריאת חובה, אך לאוהבי הסופר בלבד.
הכשרון המקורי של זבאלד לשלב חקירות בנושאים כמו היסטוריה, גאוגרפיה, אומנות, תרבות וארכיטקטורה בכתיבה אישית שהיא מעין יומן מסע ניכרת גם כאן. הוא יוצר תמונה שלמה של העולם והחיים - על כל הגורמים הנסתרים והגלויים, הכואבים והיפים שאצורים בתוכם ואורג אותם בצורה מדודה, צנועה והומנית, שחייבת לסופרים כמו פרימו לוי יותר ממי שמרבים לציין בהקשרו של זבאלד. הקונפליקטים בין מוות לטוהר, עירוב של תחושות ודימויים עם עובדות ומציאות, תחושת האשמה הגרמנית שרוחשת תמיד מתחת לפני השטח, משבר הזהות ואבדן השורשים נמצאים כולם גם כאן בקפסולה מרוכזת. אחת מהשפעותיה של הכמוסה הזו על הקורא היא תחושה מלנכולית הגובלת באימה מפני עולם מדחיק, שבו דברים הם לא רק כמו שהם נראים ובפועל מכילים עבר קשה וזכרונות שהודחקו על סבל ומוות.
 זבאלד, ברגישות הגבוהה שלו, חושף את העולם בעדינות ומגלה את הפצע המדמם מתחת לתחבושת. הוא קושר את כל החוטים שהתודעה פורמת בדרך כלל על מנת לשמור על שפיותה וכך מגיע אל "האמת" הכוללת. בקורסיקה, הוא שוכב ליד נחל שמימיו זורמים "באותו מלמול מפורסם המוכר לי מעידן קדום כלשהו ובהגיעם לחוף נפחו חרש את נשמתם וחלחלו לתוכו". תאור הטבע היפה והמאיים הזה הוא גם דימוי להיסטוריה הנמשכת עד להווה, חודרת לתודעה דרך תת המודע ומביאה את זכר המוות לנותרים בחיים. ההווה השקט והשליו הוא רק אשליה. זבאלד מפר את השלווה בדרכו הייחודית והמעודנת, כי על אף הקושי חשוב לזכור, להתאבל, להתמודד עם רוחות הרפאים, עם האשמה הגרמנית שלאחר המלחמה כדי שלא "ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד".
במסה המנתחת את סיפורו של קספר האוזר, נער הפרא שתורבת, זבאלד מלמד את עצמו ואותנו ש"אם ברצונה של הספרות לשקף את הדילמה הזאת (תיאור אותנטי של עולם לא אותנטי) עליה לשמור אמונים לשפה הלא חברתית...להשתמש בתמונות האטומות של מרד שדוכא". זבאלד וגיבוריו הם בעצם קספר האוזרים – אינדבידואלים המנסים למרוד נגד שלטון התרבות בדרכם השקטה, למצוא שפה אישית וחושפנית כנגד עולם שמנסה לתעל את זוועות העבר שיצר דרך פילטרים לא נקיים, על מנת שיוכל לחזור עליהם שוב ושוב, כפי שקורה תמיד.