לפני יותר מ800 שנה, כשהוא בערוב ימיו, אוסאמה אבן מונקד העלה לכתב את זכרונותיו כאביר מוסלמי אציל בתקופת מסעות הצלב הראשונים. מאחורי התרומה ההיסטורית של הכתבים, המביאה עדות נדירה של הצד הערבי למלחמות מול הנוצרים במזרח התיכון, מסתתרת אישיות ערמומית וכריזמטית. התכונות הללו עזרו למונקד להישאר בחיים כלוחם ודיפלומט בתקופה עקובה מדם והופכות את הקריאה באנקדוטות שבספר למרתקת מפני שמספר תככן היא ערובה טובה למספר מוצלח. (השבחים מגיעים לאלה אלמגור על עבודתה המשובחת בספר).
ביומנו של מונקד, המאורעות ההיסטוריים הגדולים נדחקים הצידה לטובת חיי היום-יום האישיים והתוצאה היא סלט אנתולוגי עשיר המכיל מעשיות-קרב ומוסרי השכל על תכונות אופי שונות, גורל, אמונה, פוליטיקה, מוזרויות העולם, חיי הטבע - והרשימה עוד ארוכה. מונקד כותב בנימה מתונה ומרוחקת גם על המאורעות הקשים ביותר, אך בדרך כלל במשפט החותם את המעשיה מבליח רגש אישי, הומור, או אירוניה דקה המעידים על חוכמתו ולפעמים אפילו על הטעויות בחייו.
בעולם אלים, רווי במוות ובחשדנות, הקוד המוסרי של התקופה משלב בין אמונה באל וערכים גבריים של אומץ, הקרבה ונאמנות בקרב והתוצאה היא השקפה פאטאליסטית קיצונית, שבה המוות הוא עניין ראוי אם הלוחם "שש אלי קרב" והנפש לא מחפשת לה "גדולה בלא צחצוח חרבות". הנקמה, למשל, היא פעולה הכרחית שמביאה מזור לנפש, ומי שהורג "פראנקים" (הנוצרים בלשון המוסלמים דאז) בקרב בצורה מקורית ומוצלחת זוכה לחנינה למרות עבירותיו. שאלת הביצה והתרנגולת - אם אלו הן הסיבות או התוצאות שהביאו למעגל הדמים הארוך של תקופת ימי הביניים, נותרת פתוחה.
ברוב רובם של הסיפורים, מונקד חף מביקורתיות כלפי העולם בו הוא חי (למעט, כמובן, בהשקפותיו על הנוצרים). לעומתם, בולטים המקרים הבודדים בהם הוא יוצא כנגד השקפות שנראות לו שגויות והם הרגעים החזקים בספר: מונקד העריץ את אביו שהיה שילוב אידיאלי בין לוחם ללא חת מצד אחד ומאמין אדוק מן הצד שני. בקרב מסוים מונקד מנסה לדרבן את אביו לרכוב על סוס במקום על פרדה, כדי להגיע לעיר במהרה ולהימנע מפגיעת האויב. האב מסרב מפני ש"הכוכבים אומרים שלא אפחד" - מונקד לא רצה ללמוד את "מדע הכוכבים" למרות הפצרות האב, שהיה בקיא גדול בהם "עם כל היותו ירא שמים".
אדם אחד בחיי מונקד מקדים את זמנו, והוא מורהו של מונקד הנער. אל מול טענת המורה ש"איש נבון אינו נלחם" מפני שההיגיון נוגד את הקרב, מונקד נותר בטוח בצידקתו שהשכל הוא המניע ללחימה. בטיעוני הנגד מונקד מאושש למעשה את דברי המורה: הוכחה נוספת לכך שלפעמים יש הגיון גם בתוך חוסר ההיגיון של העולם.
