המקטרגים על כתיבתו של פיליפ רות טוענים כנגד הנרקיסיזם שלו וכנגד העובדה
שהוא כותב תמיד על אותו הנושא. חלקם חברים (אולי) בועדת פרס הנובל לספרות, שלא
השכילה להעניק אותו לרות עד היום. הטענות אמנם נכונות, אבל כתיבתו של רות על עצמו נכונה
גם לרוב בני האדם, שעשויים מאותו החומר ושורדים בשדה הקרב בין כוחות מנוגדים של
הליכה בתלם מול אינדיבידואליות. רות לא שונה מסופרים גדולים אחרים שחוקרים בהתמדה את
אותו העניין תחת מסיכות שונות, אבל בשנים האחרונות ישנה תחושה שההתלהבות שלו אוזלת
וב"זעם" נדמה שהוא כותב על אוטומט. ההצהרה שנתן לאחרונה בראיון על
פרישתו מכתיבה סותמת את הגולל על הציפייה לעוד ספר ענק כמו "הכתם
האנושי", אך בראיה מפוכחת, היא באה במקומה.
נתוני הפתיחה של מרקוס מסנר הצעיר אינם טובים: הוא עובד עם דם ומוות
בקצביה של אביו ומתגלה בו משיכה סמויה להרס עצמי. בניסיונו למצוא זהות אישית דרך
נטישת הבית היהודי המגונן לטובת השכלה אקדמית חסרה לו ההבנה שאפשר לעזוב את המסגרת,
אבל היא לא תעזוב אותך. חוסר הניסיון בהתנהלות שבין העצמי לבין כוחות חיצוניים כמו
מסורת, קונפורמיזם והיסטוריה הוא מדרון חלקלק, שמוביל כצפוי לתוצאה קשה.
הסיפור הטרגי-קומי של מסנר התמים והתבגרותו שלא תבשיל לעולם מכיל מיומנויות
טכניות ורות המנוסה משתמש בהן כאילו כלאחר יד. הוא שולף שפנים רבים מהכובע, בין
היתר בדמותם של רמזים מטרימים, שחרור מושהה של מידע ובניית דמותו של הגיבור דרך
סצנות ודיאלוגים הספוגים באירוניות. התוצאה מרשימה אבל מעוררת געגוע לאינטנסיביות המשוחררת, שהצליחה לחדור עמוק יותר בספריו הגדולים. בסופו של דבר, ה"זעם"
בנובלה מתעמעם דרך הכתיבה הסטרילית והמחושבת למדי של רות ולבטח אינו מצליח להוציא את
הקורא משלוותו.
