יום חמישי, 6 באוקטובר 2011

סטונר – ג'ון ויליאמס (ידיעות ספרים), 294 עמ'.תרגום: שרון פרמינגר. אחרית דבר: נטע גורביץ. פורסם ב"טיים אאוט" 06.10.11


ג'ון ויליאמס משתייך לאותם סופרי עבר שנשכחו או שסתם חמקו מתחת לרדאר מבלי להותיר עקבות על ציבור הקוראים. ב2006, שנים לאחר מותו, הוא זכה לעדנה ראשונה ואמיתית כששניים מספריו פורסמו מחדש בהוצאת ספרים אמריקאית נחשבת (NYRB) והתקבלו בהתלהבות גורפת מצד המבקרים והקוראים. אחד מהם -  "סטונר", הפך מרומן לא מספיק מוערך לכזה שמעריכים אותו מעט יותר מדי: חלק גדול של הרומן אכן כתוב טוב מאוד אך הוא לבטח לא "רומן מושלם", כפי שמצוטט פעמיים על הכריכה החיצונית.

הרומן מגולל את סיפור חייו השגרתיים של סטונר, מרצה לספרות, נשוי ואב לבת, איש אפור וכנוע לכאורה. פילוסופית החיים שהוא מתנהל על פיה מנוגדת לחוסר הדרמתיות הזו והופכת את דמותו למורכבת: אל מול הניכור, הבדידות, המאבקים והקושי המתמשך של חייו הוא מציב תמיד את עולמו הפנימי המאזן. בדומה לאיש מאמין, סטונר מכיל עולם מושלם של לימודים, הוראה ושקדנות, שמבריח אותו מהמציאות החיצונית הרעועה למקום של אושר ויופי נטול כל פגע ורוע. בקיצוניות פסיבית-אגרסיבית, הוא מוכן לקבל כל גזירת גורל חוץ מפגיעה במושלמות הפנימית הזו. הסתגלנות שלו לשינויים היא חזקה וההתנהלות שלו משתנה בהתאם לנסיבות. הוא עובר את הקשיים "כאילו הוא צועד בסופה עזה,ראשו שפוף..וכל מעייניו נתונים לצעד הבא,לצעד שאחריו..", כשתמיד "החיים הם הלימודים עצמם ולא רק האמצעי למטרה". בדרכו השקטה, סטונר  הוא אקזיסטנציאליסט אמיתי.

סיפור חייו של סטונר כתוב בהתאמה לאופיו כאנטי גיבור: פשטות, דיוק, מופנמות וצניעות משתקפים כמעט בכל שורה בספר. לכתיבה ולאופי כזה יש לעיתים מחיר. סטונר הוא דמות מעניינת מאוד אבל שאר הדמויות חד צדדיות מדי, וויליאמס לא מצליח להפיח בהם עומק. אשתו אדית, למשל, מצטיירת כמרשעת נוירוטית, אך לא הרבה מעבר לכך. הפרקים שמתארים את מערכת היחסים בינהם כתובים רע למדי: חסר בהם חדות ועוצמה ויש בהם בעיקר בנאליות סנטימנטלית. התנהלותו של סטונר מול אשתו מגלמת חוסר אונים כנוע וחיי המשפחה שלו הופכים לכשלון. סטונר נמנע מעימות מולה וכל דמות מתבצרת בעמדתה, כך שהן לא מתפתחות והסיפור בינהן הופך לפשטני. מעניין שיש התאמה מלאה בין החולשה והכניעות של סטונר כדמות לסגנון הפשרני ונטול הסיכונים של ויליאמס בפרקים הללו.

לעומת זאת, פרקי האקדמיה כתובים בצורה טובה הרבה יותר. ויליאמס אורג בהם את הרעיונות שלו באופן טבעי ונקי ומעמיד בהם קונפליקטים מתמשכים. באוניברסיטה, סטונר מנסה לעמוד על עקרונותיו ומגיע לעימות אסרטיבי עם קולגה. בשלב מסוים פוליטיקה אקדמית פנימית מזהמת את עולמו הפנימי הטהור ולסטונר קשה להתפשר על כך. בכשלונו, הוא נשאב לריקנות ומהרהר במוות אך ניצל בעזרת הנסיבות, המייצרות עבורו פרשיית אהבים מהצד. הוא מגלה לראשונה את האהבה, ולומד שבניגוד ללימודים וליחסיו עם אשתו היא "אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך שבאמצעותו אדם אחד מנסה להכיר אדם אחר". הבגידה מגלה בסטונר גם יצר מרדני, אך הוא נכנע למציאות כי "בכל זאת אנחנו חלק מהעולם".

בזקנתו, סטונר מנצל את כל מה שלמד בחייו. למידה, אהבה ומרדנות כנגד העולם החיצוני מתקיימים בו יחדיו ומבצרים אותו בעולמו הפנימי האדיש למציאות שבחוץ. בדומה לנזיר בודהיסטי, הוא חי את ההווה של עבודתו בלבד ומגיע לשלמות פנימית, שהיא הכוח הנגדי לכישלון חייו. המטרה וההבנה הושגו במלואם. במצב שאין יותר למה לשאוף ולאן להתקדם – המוות מגיע בכדי להישאר, אך הפעם לא מתוך יאוש אלא מתוך מיצוי שלם והקלה.
חבל שויליאמס שוב מקלקל את השלמות שיצר בדמותו של סטונר עם כתיבה קיטשית ורגשנית בסיום הרומן, המתאר את מותו של סטונר: "החיים שלך לא היו קלים" אומרת לו בתו. "אבל אני מניח שלא רציתי שהם יהיו קלים" עונה לה האב וכו'. כל הקצוות נסגרים באופן חסר הגיון מבחינה עלילתית, סטונר נעשה נוסטלגי וכולם מתפייסים או לפחות מנסים: סוף טוב, שהוא גם סוף רע ולא רק במובן אחד.

ויליאמס מאמין בעולם של מחשבה, יצירה ודרך מוסרית מוצקה, אבל יודע שלאידיאל רוחני קיצוני יש גם מחיר. הגיבור נאלץ לשלם אותו במטבעות של בדידות, אך לפחות הרווח של סטונר (ושל הקוראים) גדול מההפסד.

הוסף רשומת תגובה