בדומה לרוב היצירה של צ'זארה פאבזה, גם "הקיץ היפה" מכיל סיפורי התבגרות: נערה תמימה המגלה לראשונה את חיי האהבה והמין, סטודנטים עירוניים המחפשים משמעות בטיולים בטבע ואשה בוגרת, עצמאית וחזקה המגלה כי נערה ניסתה להתאבד בחדר לידה במלון – כולן דמויות המתנסות בחוויות, מהן ייצאו אולי מפוכחות יותר, אבל כפי הנראה מיואשות לא פחות.
פאבזה ,הסופר והמשורר, כתב רומנים שנעו בין המינימליזם של נטליה גינצבורג (ללא ההומור) והפסימיזם המנוכר של אלברטו מוראביה (ללא ההתעמקות הפסיכולוגית הפרטנית), אך מבין סופרי הניאו ריאליזם באיטליה שלאחר תקופת מלחמת העולם השניה, נדמה שהוא נשכח מעט, ושלא בצדק. נראה שהסיבה המרכזית לכך נעוצה בעובדה שכתיבתו, האובססיבית לרעיון מרכזי אחד, נוטה לעיתים להיות אפיזודית, מיסתורית ורוויות ניואנסים ולכן דורשת קריאה עדינה ורגישה המחפשת משמעות מאחורי המילים. מצד שני, הקיצוניות של פאבזה אינה באה לידי ביטוי מעל פני השטח – הנובלות כתובות בפשטות שתוצאתה היא קריאה קלה יחסית – מפני שבדרך כלל גיבוריו מנסים למצוא עוגן דווקא במציאות החיצונית והבנאלית (ונכשלים בכך שוב ושוב).
הסתירה הזו היא אחת מגדולותיו האסתטיות של הספר, המרכז כאמור שלוש נובלות של פאבזה. שתיים מהן, "הקיץ היפה" ו"בין נשים בודדות" הן יצירות מופת, השלישית – "השטן על הגבעות", על אף תיאורי הטבע העוצמתיים שבה, היא מעט פחות טובה, מפני שהיא פחות מרוכזת מהאחרות. בכולן נמצאת אותה חברה מנוכרת, מבולבלת וריקנית, שמחפשת ערכים יציבים בעולם שכבר אין בו כאלה, כשפרדוקסלית "ההרגל הרע האמיתי...היה התענוג הזה להיות לבד" (ע"מ 320) ו"אנו משיגים את הדברים, אבל כשהם לא עוזרים לנו יותר" (ע"מ 282). ככלות כל זאת, נותר לדמויות להסתפק ברע במיעוטו: חברות מזויפת או חסרת עומק והבנה, עבודה קשה, וההבנה המאוחרת מדי, אותה סיכם פאבזה בספרו הנפלא "הירח והמדורות" ("עם עובד"), שרק בבגרות אנו מבינים שהתקופה המוצלחת (באופן יחסי) של חיינו היתה בנערותונו, אך עקב התמימות הנילוות אליה, היא לא הוערכה כראוי בזמנה. לפי פאבזה, הרצון לצבור נסיון חיים ולהתבגר הוא בלתי נמנע אך מביא לבסוף לאכזבה ולחדלון, כשהציפיות גבוהות מהמציאות הריקה המחכה בקצה המנהרה ועדיין, דמויותיו ימשיכו לנוע במעגל אינסופי של אי למידה מטעויות העבר. הפסימיות הזו (ואהבה נכזבת לשחקנית אמריקאית) הובילה את פאבזה להתאבד ב1950.
מבעד לבנאליות היומיומית והמאוזנת כביכול שהוא מתאר, פאבזה לא מרחם על האנושות וכמעט שאין בו חמלה על דמויותיו: מאחורי מסך העלילה הוא מלגלג על ה"אומנים" המזוייפים, שלא מתעסקים במהות, טוען ששחרור האישה יצר בידוד בין המינים, מבין אך מתעצב על הנטייה שנוצרה בעקבות אבדן הערכים, לחיפוש המנוון אחר ריגושים בדמות מין וכסף ורומז שאיטליה של אחרי המלחמה – המודרנית, העירונית והקפיטליסטית, היא תוצר מבולבל ומנוכר שלא מספק את הרצון הפשוט לאושר ולמשמעות ותמיד,מעל הכל מרחף המוות. פאבזה הוא לא הראשון ולא האחרון לעסוק בנושאים הללו בספרות המודרנית, אבל הוא אחד הכותבים הטובים על הנושא, בין היתר מפני שהוא לא נסחף לפרובוקציות והקצנה עלילתית, שלסופרים אחרים (ולקהל היעד שלהם) נראות מתבקשות.
ובכל זאת, פאבזה הנוסטלגי רומז לאפשרות של עולם טוב יותר, בו היאוש נעשה יותר נוח: דמויותיו מתלבטות אם המשמעות נמצאת בהקמת משפחה;כמו טולסטוי, ואולי בתמימות מיושנת כמעט, הוא ניסה להאמין בטבע ולצקת בו עומק – לא בזה המטעה,הפראי והמסתורי כמו המוות (כי "האדמה מתנוונת" ע"מ 153), אלא בעבודת אדמה ועל ידיה חיבור לטבע ובהסתפקות במועט; הוא אפילו מהרהר בהתנזרות, כפי שנרמז בספר במקומות שונים וכותב במשפט זן-בודהיסטי אופטימי ופסימי כאחד ש"אין בעולם שתי טיפות מים זהות, וכל יום הוא יום חדש".(ע"מ 168).
ההשקפות הללו נראות היום תמימות ונראה שפאבזה לא היה מודע לגמרי לחוסר הריאליות באפשרות לחזור אחורה בזמן לעולם "טבעי" שלא קיים יותר. בכל זאת, היא לא פוגמת בעוצמתו המעודנת מבחוץ אך קיצונית, מסתורית וזועקת למשמעות מבפנים של הספר – מפני שצריך להשתחרר מהאשליות המעצבות את חיינו מצד אחד אבל מצד שני, בלעדיהן נותר רק מוות וחידלון ועל הקו הדק הזה יש לנסות למצוא איזון, להמשיך וללכת.
