כנראה שהשיא של דון דלילו כבר מאחוריו. "תת עולם" היה פסגה מופלאה שהוא מתקשה לשחזר מאז ואולי גם לא מנסה, כי איך אפשר. המעבר מכתיבת רומנים עבי כרס לנובלות קצרצרות לא הטיב עמו ולכן הציפיות המוקדמות מהסיפורים הקצרים ב"המלאכית אזמרלדה" אינן גבוהות במיוחד. כבר בסיפור הראשון מתרחשת התבדות נעימה ומהר מאוד מתברר שהסיפורים, שנכתבו לאורך קריירה של יותר מ30 שנה, הם מצוינים ברובם. כל הנושאים הרגילים של דלילו נמצאים כאן במתכונת מרוכזת: התלות והפחד של האדם מהטכנולוגיה, הכמיהה ליציבות ולעומק מול הכאוס, הנוסטלגיה, הדיאלוגים המנוכרים, רגעי האנושיות, הצורך בשליטה וכיוצא באלה. דלילו מפלרטט עם הסוריאליזם וכותב על מה שהפך כבר לבנאלי בדרכו היחודית והפואטית.
למרות כשרונותיו, האלמנט שמשדרג את דלילו לדרגת סופר גדול באמת הוא הערך המוסף: מעבר להמחשת הבעיות, הוא גם מציע פתרונות ישימים ואנושיים ל"כל האנושיות התעשייתית הזאת, ששוברת את הלב ביופי מדכא ועצבני". בסיפור הגאוני "האצן", למשל, הדמויות בורחות מהמציאות או חיות בשקר, במובן הטוב של המילה. ב"מלאכית אזמרלדה" (פרגמנט מתוך "תת עולם"), מתאחדת האמונה התפלה והדתית עם "אדירותם של רגשות אחים".
כל העניין מתחיל לחזור על עצמו בחלקו השלישי של הספר ולא במקרה. ארבעת הסיפורים כאן נכתבו בתקופה הפחות טובה של דלילו, שנמשכת עד היום. מלבד "חצות בדוסטויבסקי", שמזכיר את ימיו הגדולים, עולה מתוכם תחושה של מיחזור רעיונות ועצלות מסוימת בכתיבה. המינימליזם הסגפני שדלילו אימץ יוצר מרקם של יבשושיות וחוסר רגש בסיפורים האחרונים אך הם עדיין מעניינים, בעיקר בזכות התגשמות נבואותיו של דלילו במרוצת השנים. מה צופה האיש שחזה את השפעת הטרור העולמי ואת המשבר הכלכלי של 2008 על עתידנו?
אולי התשובה נמצאת בין השורות.
