יום רביעי, 7 בנובמבר 2012

שקיעת הקולונל - מוחמד דולת-אבאדי. (עם עובד) , 243 עמ'. תרגום: אורלי נוי. אחרית דבר: חגי רם. פורסם ב"טיים אאוט" 8.11.12


מאחורי תכניות הגרעין האיראניות רוחש לו כידוע עולם ומלואו, שנחשף תרבותית לקהל המערבי המודרני בעיקר דרך מסך הקולנוע. הזווית הספרותית נותרה אזוטרית יותר. התרגומים החדשים והמוצלחים של אורלי נוי ל"שקיעת הקולונל" ול"דודי נפוליאון" (הוצאת חרגול) מסירים עוד פיסה מהלוט לטובת חשיפה של יצירות חשובות ומשובחות.

דולת-אבאדי מחטט עמוק בתוך הפצע האיראני ומתאר מצעד איוולת היסטורי של מלחמות ומהפכות מדממות, דרך עיניהם של אב זקן ושכול ובנו המעורער בנפשו. המתח בסיפור נבנה על ידי השהיות של הזיה, ניתור אחורה וקדימה בזמן, ומעברים בין גוף שלישי לזרם תודעה. הטכניקה מושפעת מויליאם פוקנר אבל בסופו של עניין היא מהווה את הדימוי החשוב ביותר בספר: העבר פולש תמידית אל תוך ההווה הפיסי והמנטלי, מונע התפתחות ומשריש פחד משתק, שגעון ומוות שאורב בכל פינה.

האירוניה המשמעותית ביותר מתקיימת בפער הדורות ונעוצה בניסיונו העגום של הקולונל הזקן במהפכות, אל מול אזלת ידו בהעברת המסר לדור הצעיר והמשולהב. הדמויות נעות במסלול פרדוקסלי שמנסה להדחיק את העבר אך לשלם מחיר של איבוד הזהות, או להכיל אותו ולקבל בתמורה סיבוב דמים נוסף. התיאור היעיל של הקשר בין פסיכולוגית האשמה הפרטית לאלימות לאומית-פוליטית הייתה גורמת לדוסטוייבסקי להיות גאה.

 לקראת סיום, חלקי הפזל בסיפור הולכים ומתחברים לכדי תמונה בוטה של גיהנום עלי אדמות. המוות מצטייר כפתרון עצוב אך גם הוא מופקר מרשות היחיד, כשהלאומיות משתלטת על הדמויות הכנועות וחסרות השליטה.

ההיסטוריה האיראנית השזורה ב"שקיעת הקולונל" חוזרת על עצמה. ניתן לשער שניסיון אלים להחלפת השלטון הוא רק עניין של זמן או שממילא מדובר בהחלפת סבל עממי איראני אחד באחר ולכן אין בכך טעם. בכל מקרה, תקווה היא בערך המושג האחרון שאפשר לייחס למשתמע מהרומן שלפנינו.

פרסום תגובה