הליכה בין הטיפות היא סוג של כישרון. קשה לצעוד על הקו המפריד בין כתיבה צנועה וקלילה יחסית לבין התפלספות טרחנית בלי ליפול לצד כלשהו. בתחילת הרומן וילה-מטאס מאזן את שני ההפכים באופן מוצלח למדי, אך מועד בהמשך אל תוך לוע כמעט פסאודו-אינטלקטואלית ונותר בתוכה עד הסוף המר.
סמואל ריבה הוא מו"ל בגמלאות ואלכוהוליסט לשעבר. היעדרם של הספרות והשתייה בחייו מובילים אותו למשבר זהות ולחרדה מפני המוות. ריבה ראה את קיומו דרך פריזמה ספרותית משכרת ובלעדיה הגיע זמנו להמציא את עצמו מחדש. הידיעה ש"החכם עושה את הקיום לחדגוני, וכך הופך עבורו כל אירוע קטן לפלא אם הוא יודע לקרוא אותו כספרות" לא מועילה לו יותר מדי. נסיעה לדבלין בעקבות "יוליסס" של ג'ויס וחייו של בקט אמורה לקרב את הגאולה על ידי איחוד הפנטזיה הספרותית עם המציאות. ריבה וחבריו עורכים שם "לוויה" לעידן הדפוס, המקבילה לטקס האשכבה של פאדי דיגנאם בספרו של ג'ויס. האם הכניסה הפיסית אל תוך עולם הספרות וקבורת העבר תביא מזור לגיבורנו?
חבל שאף אחד לא סיפר לריבה עד כמה הדמיון והמחשבה חזקים מהמציאות. למרות הנסיונות לעמוד על המימד הפרודי שבסיטואציה, הסופר וגיבורו לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. משפטים גמלוניים ומחסור בחדות לא מקלים על העניין ועל הקורא.
ולמרות זאת, לא הכל נורא כל כך. בתוך הרומן הרפלקסיבי מוזכרים אינספור הגיגים וציטוטים ספרותיים, חלקם מאירי עיניים כשלעצמם. מאחורי כולם מסתתר שיר אהבה ארוך לפרוזה, על כוחה להשפיע על חיינו וגם על מגבלותיה. בסופו של דבר, חציית הגשר של ריבה בין עולמו העשיר של ג'ויס לבין הצמצום הקודר של בקט היא נסיון יומרני ומעניין, הגדול על מידותיו של וילה-מטאס.
