בהקדמה ליומן המלחמה שלה, החלק הראשון של "הכאב", דיראס מתארת
את הניכור שחשה מול כתביה שהועלו מתהום הנשייה: "מצאתי את עצמי נוכח
אנדרלמוסיה כבירה של השכל ושל הרגש, שלא העזתי לגעת בה, ושלעומתה ספרות מעוררת בי
בושה". הציטוט מתמצת את הספר, ונוגע בחזון שהתגבש בצרפת שלאחר מלחה"ע
השנייה על ידי סופרי ה"רומן החדש". כתיבתה של דיראס נגישה יותר מהאקספרמינטליות
של רוב גרייה ומהמורכבות הפואטית של קלוד סימון אבל יש בה אלמנטים מהטכניקה של
הראשון ומהרעיונות של השני. במשפטים קצרים, קרים, כמעט טכניים, דיראס מנתצת את
המראה ששיקפה את העולם של לפני המלחמה לטובת השתקפות חדשה ומעוותת של תודעה
מבולבלת, הנמצאת על סף שיגעון.
פרוסט אמר שסגנון איננו עניין של
טכניקה אלא של חזון ודיראס מיישמת. בלעדי הסגנון, שמשקף את הלך הרוח של דיראס בפרט
והתקופה בכלל, היינו עלולים להיוותר עם יומן מלחמה שגרתי על אישה הממתינה לבעלה
העצור על ידי הגסטאפו. דיראס מעמעמת הבדלים בין תיעוד ובדיון, מייתרת את משמעות
הזמן וסותרת את עצמה בין רגשות לטובת תחושה של היקבעות במקום ואיבוד הזהות.
בעולם שאיבד את ערכיו, הסטריאוטיפים החדים שמבחינים בין טוב לרע מתמזגים
למקשה אנושית אחת, שבה "אנו מגזעם של מי שנשרפים במשרפות...ואנו גם מגזעם של
הנאצים". משיכה מתחלפת בדחייה, אהבה מתמזגת בשנאה, עולם חדש וטראומטי נולד. עכשיו
קל יותר למצוא הצדקה לאלימות, אך ניתן גם להזדהות עם האויב. דיראס מדגימה את חוסר שליטתה
בבחירה ביניהם. לאחר המלחמה, דמותה של דיראס מענה מלשין לטובת פענוח
"האמת" ומשתוקקת לשכב עם איש גסטאפו שנתפס. שכרון כוח השליטה של הנשלט לשעבר,
משתלבים בהכרה ש"דווקא מפני שאין טעם להרוג, אפשר" ומסתיימים ברצון לשחרר
את השבוי, למרות הכול.
