מה הסיכוי לכתוב רומן ראשון מופלא כל כך, ועוד בגיל 21? ריינלדו ארנס ("לפני שירד הלילה") עשה את הבלתי אפשרי וכתב ב"סלסטינו לפני השחר" אלגוריה סוריאליסטית מלאת יופי על חיי אמן הומוסקסואל תחת משטר דיקטטורי. אחת הבחירות הנבונות של ארנס היתה לכתוב את הרומן מנקודת מבט של ילד: המבנה המפורק, הטעויות הלשוניות, חוסר העומק שבדמויות והמרד הכללי במוסכמות ספרותיות הופכים לנסלחים ומתבקשים לצורך העברת ה"מסר". הכתיבה הבוסרית משמשת כתירוץ טוב לחדשנות ואוונגרדיות, שמאזנות תמימות חפה מסנטימנטליות מהצד השני של המטבע.
דמיינו את כתיבתו של יואל הופמן, שבונה עולם עם חוקים משלו (אך מנטרלת את האופטימיות שבו), במפגש עם אגדה בסגנון הופמן הגרמני ובשילוב דיאלוגים ריאליסטים בוטים (פאזוליני ב"חיים אלימים", למשל). מעל כל אלה הוסיפו שירה שמכילה דימויי טבע רבים ותקבלו תחושה על מהות הרומן שלפנינו. כמובן שארנס לא הכיר את הסופרים הללו ואחרים כשכתב בקובה של שנות ה60, עובדה שגורמת להישג שלו להיות כביר עוד יותר.
