ניתן לחלק את הספרים הטובים לשלוש קבוצות פשטניות: ישנם אלה שכתובים במיומנות ובחכמה, אך לא מחדשים דבר ברמה הנרחבת יותר ומשאירים אצל הקורא תחושת דז'ה וו לספרים ישנים יותר. לעומתם, קיימת הקבוצה ההפוכה, שמציעה ספרים עם נקודת מבט מקורית ומעניינת על הנושא אך כתובים בצורה שבלונית וממוצעת למדי. הקבוצה השלישית ומן הסתם הקטנה ביותר, מכילה את הטוב משני העולמות, או במילים אחרות: יצירות מופת.
"תחושה של סוף", שזכה בפרס הבוקר ב2011, שייך לקבוצה הראשונה. לכאורה מדובר בעוד עלילה מוכרת לעייפה על גיבור שמתעמת לפתע עם עבר מודחק. אם גם אתם תשאלו את עצמכם: "מה זה מזכיר לי?", התשובה נמצאת בעיקר ב"החייל הטוב" של מדוקס פורד (מסתבר שג'וליאן בארנס מעריץ גדול של הספר, כמה מפתיע). אצל שניהם ישנו המספר הלא מהימן, שמסתמך על זכרון מעורפל ופרשנות סובייקטיבית תמידית שלו ושל סביבתו כברירות מחדל מפוקפקות בחקר האמת. הקוראים, מצידם, הולכים בעקבותיו גם בנובלה וגם בחיים. אבל בארנס הוא לא רק סופר "מושפע" אלא גם מאסטר בתחבולות כתיבה. לפעמים אף נדמה שהטכניקה שלו היא טובה מדי ומותירה את הסיפור קר ומנוכר. לעומת זאת, כשהגיבור מנותק מדי מסביבתו ומרוכז בעצמו, ההתאמה הסגנונית הזו נראית נכונה. בארנס יודע לשלב הפכים של צלילות עם תחכום מתעתע בסגנון שמשקף את התוכן. נוסף על כך, הנובלה רוויה באירוניות והאפיזודות שמרכיבות אותה מסמלות לרוב את הרעיון הכללי.
בחציה השני של הנובלה מתווספת לעסק גם פרשה "בלשית". בארנס מצליח לשמור על מבנה מהודק ומגיע לסוף המעולה, שמשדרג את הרומן ודורש קריאה חוזרת של הספר, בעיקר עקב ההתגלות, שהעיסוק בזמן וזיכרון שימש רק מסווה למשהו אחר, אולי חשוב יותר. מסתבר שלא רק הגיבור חי בשקר, אלא גם אנחנו.
