זעם - פיליפ רות. (זמורה ביתן) , 159 עמ'. מאנגלית: אמיר צוקרמן. פורסם ב"טיים אאוט" 06.12.12

המקטרגים על כתיבתו של פיליפ רות טוענים כנגד הנרקיסיזם שלו וכנגד העובדה שהוא כותב תמיד על אותו הנושא. חלקם חברים (אולי) בועדת פרס הנובל לספרות, שלא השכילה להעניק אותו לרות עד היום. הטענות אמנם נכונות, אבל כתיבתו של רות על עצמו נכונה גם לרוב בני האדם, שעשויים מאותו החומר ושורדים בשדה הקרב בין כוחות מנוגדים של הליכה בתלם מול אינדיבידואליות. רות לא שונה מסופרים גדולים אחרים שחוקרים בהתמדה את אותו העניין תחת מסיכות שונות, אבל בשנים האחרונות ישנה תחושה שההתלהבות שלו אוזלת וב"זעם" נדמה שהוא כותב על אוטומט. ההצהרה שנתן לאחרונה בראיון על פרישתו מכתיבה סותמת את הגולל על הציפייה לעוד ספר ענק כמו "הכתם האנושי", אך בראיה מפוכחת, היא באה במקומה.

נתוני הפתיחה של מרקוס מסנר הצעיר אינם טובים: הוא עובד עם דם ומוות בקצביה של אביו ומתגלה בו משיכה סמויה להרס עצמי. בניסיונו למצוא זהות אישית דרך נטישת הבית היהודי המגונן לטובת השכלה אקדמית חסרה לו ההבנה שאפשר לעזוב את המסגרת, אבל היא לא תעזוב אותך. חוסר הניסיון בהתנהלות שבין העצמי לבין כוחות חיצוניים כמו מסורת, קונפורמיזם והיסטוריה הוא מדרון חלקלק, שמוביל כצפוי לתוצאה קשה.

הסיפור הטרגי-קומי של מסנר התמים והתבגרותו שלא תבשיל לעולם מכיל מיומנויות טכניות ורות המנוסה משתמש בהן כאילו כלאחר יד. הוא שולף שפנים רבים מהכובע, בין היתר בדמותם של רמזים מטרימים, שחרור מושהה של מידע ובניית דמותו של הגיבור דרך סצנות ודיאלוגים הספוגים באירוניות. התוצאה מרשימה אבל מעוררת געגוע לאינטנסיביות המשוחררת, שהצליחה לחדור עמוק יותר בספריו הגדולים. בסופו של דבר, ה"זעם" בנובלה מתעמעם דרך הכתיבה הסטרילית והמחושבת למדי של רות ולבטח אינו מצליח להוציא את הקורא משלוותו.

הכאב - מרגריט דיראס. (ספרית מעריב) , 174 עמ'. מצרפתית: אביטל ענבר. אחרית דבר: מאיה מיכאלי פורסם ב"טיים אאוט" 29.11.12

בהקדמה ליומן המלחמה שלה, החלק הראשון של "הכאב", דיראס מתארת את הניכור שחשה מול כתביה שהועלו מתהום הנשייה: "מצאתי את עצמי נוכח אנדרלמוסיה כבירה של השכל ושל הרגש, שלא העזתי לגעת בה, ושלעומתה ספרות מעוררת בי בושה". הציטוט מתמצת את הספר, ונוגע בחזון שהתגבש בצרפת שלאחר מלחה"ע השנייה על ידי סופרי ה"רומן החדש". כתיבתה של דיראס נגישה יותר מהאקספרמינטליות של רוב גרייה ומהמורכבות הפואטית של קלוד סימון אבל יש בה אלמנטים מהטכניקה של הראשון ומהרעיונות של השני. במשפטים קצרים, קרים, כמעט טכניים, דיראס מנתצת את המראה ששיקפה את העולם של לפני המלחמה לטובת השתקפות חדשה ומעוותת של תודעה מבולבלת, הנמצאת על סף שיגעון.

 פרוסט אמר שסגנון איננו עניין של טכניקה אלא של חזון ודיראס מיישמת. בלעדי הסגנון, שמשקף את הלך הרוח של דיראס בפרט והתקופה בכלל, היינו עלולים להיוותר עם יומן מלחמה שגרתי על אישה הממתינה לבעלה העצור על ידי הגסטאפו. דיראס מעמעמת הבדלים בין תיעוד ובדיון, מייתרת את משמעות הזמן וסותרת את עצמה בין רגשות לטובת תחושה של היקבעות במקום ואיבוד הזהות.

בעולם שאיבד את ערכיו, הסטריאוטיפים החדים שמבחינים בין טוב לרע מתמזגים למקשה אנושית אחת, שבה "אנו מגזעם של מי שנשרפים במשרפות...ואנו גם מגזעם של הנאצים". משיכה מתחלפת בדחייה, אהבה מתמזגת בשנאה, עולם חדש וטראומטי נולד. עכשיו קל יותר למצוא הצדקה לאלימות, אך ניתן גם להזדהות עם האויב. דיראס מדגימה את חוסר שליטתה בבחירה ביניהם. לאחר המלחמה, דמותה של דיראס מענה מלשין לטובת פענוח "האמת" ומשתוקקת לשכב עם איש גסטאפו שנתפס. שכרון כוח השליטה של הנשלט לשעבר, משתלבים בהכרה ש"דווקא מפני שאין טעם להרוג, אפשר" ומסתיימים ברצון לשחרר את השבוי, למרות הכול.

קין - ז'וזה סאראמאגו. (הספריה החדשה) , 140 עמ'. מפורטוגזית: מרים טבעון. פורסם ב"טיים אאוט" 15.11.12

140 עמודים (ברוטו) מכילים בתוכם גודש דחוס של סיפורי תנ"ך ומרכיבים את "קין", הספר האחרון שכתב סאראמאגו לפני מותו. קוצר יריעת היצירה מבטא את החולשה המרכזית בנובלה.

אי אפשר שלא להשוות את "קין" לאחת מיצירות המופת של סאראמאגו – "הבשורה על פי ישו". בראשון הסופר יוצא נגד אלוהים וערכי המוסר הנובעים מהדת דרך סיפורי התנ"ך ובשני דרך הברית החדשה. הבעיה היא, שמתחת לשוני הנרטיבי מסתתרים הבדלים אחרים, הפוגמים ב"קין". מזל שגם סאראמאגו חצי-אפוי הוא מספר סיפורים טוב יותר מכותבים רבים אחרים, ובמיוחד כשהוא משחק במגרש הביתי הישן והטוב ומתריס שוב דרך האתאיזם המפורסם שלו. נדמה שיותר מכל חסרה בספר סבלנות בכתיבה וסאראמאגו פשוט לא השקיע יותר מדי. השילוב הייחודי והבלתי אפשרי שהוא יצר בין כתיבה פואטית ומעמיקה, הומור סרקסטי, ובוטות ישירה משתטח ומוקצן בעיקר לשני המרכיבים האחרונים, וחבל.

סאראמאגו משמיע טיעונים שחוקים כשהוא יוצא במרירות זועמת וסמי-פרובוקטיבית כנגד אלוהים המואנש. הטענה המרכזית והבנאלית היא שאלוהים ("האיש הרע") יצר מוסר אנושי מעוות שמלווה אותנו מאז ועד היום. כולנו צאצאיו של קין, שהוא אמנם רוצח, אך אשמתו מוטלת בספק ("הלוא יכולת למנוע את זה" קין טוען בקלישאה הראשונה כנגד האל). כתוצאה מכך, נגזר עלינו לסחוב חטוטרת של חטא קדמון על לא עוול בכפינו ובמקביל לנסות ולהיות בני אדם הגונים בעולם לא הוגן. פרדוקס לא פשוט.

קין, הנוסע בזמן בין סיפורי התנ"ך, נוכח גם בסצנת עקידת יצחק. העלילה המקובלת משתנה, כשקין מציל את יצחק ממוות לפני בוא המלאך. סאראמאגו, כניטשה לפניו, הבין שבעולם בו אלוהים נכשל בתפקידו יש להחליפו בעצמך ולמצוא משמעות דרך מוסר אישי, הנמצא גם מעבר למוסר המקובל. בנוסף לתובנה, קין מתנסה בסקס הדוניסטי והרפתקאות לרוב. אכן חיים קשים, אך בוודאי לא משעממים.

שקיעת הקולונל - מוחמד דולת-אבאדי. (עם עובד) , 243 עמ'. תרגום: אורלי נוי. אחרית דבר: חגי רם. פורסם ב"טיים אאוט" 8.11.12

מאחורי תכניות הגרעין האיראניות רוחש לו כידוע עולם ומלואו, שנחשף תרבותית לקהל המערבי המודרני בעיקר דרך מסך הקולנוע. הזווית הספרותית נותרה אזוטרית יותר. התרגומים החדשים והמוצלחים של אורלי נוי ל"שקיעת הקולונל" ול"דודי נפוליאון" (הוצאת חרגול) מסירים עוד פיסה מהלוט לטובת חשיפה של יצירות חשובות ומשובחות.

דולת-אבאדי מחטט עמוק בתוך הפצע האיראני ומתאר מצעד איוולת היסטורי של מלחמות ומהפכות מדממות, דרך עיניהם של אב זקן ושכול ובנו המעורער בנפשו. המתח בסיפור נבנה על ידי השהיות של הזיה, ניתור אחורה וקדימה בזמן, ומעברים בין גוף שלישי לזרם תודעה. הטכניקה מושפעת מויליאם פוקנר אבל בסופו של עניין היא מהווה את הדימוי החשוב ביותר בספר: העבר פולש תמידית אל תוך ההווה הפיסי והמנטלי, מונע התפתחות ומשריש פחד משתק, שגעון ומוות שאורב בכל פינה.

האירוניה המשמעותית ביותר מתקיימת בפער הדורות ונעוצה בניסיונו העגום של הקולונל הזקן במהפכות, אל מול אזלת ידו בהעברת המסר לדור הצעיר והמשולהב. הדמויות נעות במסלול פרדוקסלי שמנסה להדחיק את העבר אך לשלם מחיר של איבוד הזהות, או להכיל אותו ולקבל בתמורה סיבוב דמים נוסף. התיאור היעיל של הקשר בין פסיכולוגית האשמה הפרטית לאלימות לאומית-פוליטית הייתה גורמת לדוסטוייבסקי להיות גאה.

 לקראת סיום, חלקי הפזל בסיפור הולכים ומתחברים לכדי תמונה בוטה של גיהנום עלי אדמות. המוות מצטייר כפתרון עצוב אך גם הוא מופקר מרשות היחיד, כשהלאומיות משתלטת על הדמויות הכנועות וחסרות השליטה.

ההיסטוריה האיראנית השזורה ב"שקיעת הקולונל" חוזרת על עצמה. ניתן לשער שניסיון אלים להחלפת השלטון הוא רק עניין של זמן או שממילא מדובר בהחלפת סבל עממי איראני אחד באחר ולכן אין בכך טעם. בכל מקרה, תקווה היא בערך המושג האחרון שאפשר לייחס למשתמע מהרומן שלפנינו.

תמונה דבלינאית - אנריקה וילה-מטאס. (רימונים) , 279 עמ'. מספרדית: איתי רון. פורסם ב"טיים אאוט" 4.10.12

הליכה בין הטיפות היא סוג של כישרון. קשה לצעוד על הקו המפריד בין כתיבה צנועה וקלילה יחסית לבין התפלספות טרחנית בלי ליפול לצד כלשהו. בתחילת הרומן וילה-מטאס מאזן את שני ההפכים באופן מוצלח למדי, אך מועד בהמשך אל תוך לוע כמעט פסאודו-אינטלקטואלית ונותר בתוכה עד הסוף המר.

סמואל ריבה הוא מו"ל בגמלאות ואלכוהוליסט לשעבר. היעדרם של הספרות והשתייה בחייו מובילים אותו למשבר זהות ולחרדה מפני המוות. ריבה ראה את קיומו דרך פריזמה ספרותית משכרת ובלעדיה הגיע זמנו להמציא את עצמו מחדש. הידיעה ש"החכם עושה את הקיום לחדגוני, וכך הופך עבורו כל אירוע קטן לפלא אם הוא יודע לקרוא אותו כספרות" לא מועילה לו יותר מדי. נסיעה לדבלין בעקבות "יוליסס" של ג'ויס וחייו של בקט אמורה לקרב את הגאולה על ידי איחוד הפנטזיה הספרותית עם המציאות. ריבה וחבריו עורכים שם "לוויה" לעידן הדפוס, המקבילה לטקס האשכבה של פאדי דיגנאם בספרו של ג'ויס. האם הכניסה הפיסית אל תוך עולם הספרות וקבורת העבר תביא מזור לגיבורנו?

חבל שאף אחד לא סיפר לריבה עד כמה הדמיון והמחשבה חזקים מהמציאות. למרות הנסיונות לעמוד על המימד הפרודי שבסיטואציה, הסופר וגיבורו לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. משפטים גמלוניים ומחסור בחדות לא מקלים על העניין ועל הקורא.

ולמרות זאת, לא הכל נורא כל כך. בתוך הרומן הרפלקסיבי מוזכרים אינספור הגיגים וציטוטים ספרותיים, חלקם מאירי עיניים כשלעצמם. מאחורי כולם מסתתר שיר אהבה ארוך לפרוזה, על כוחה להשפיע על חיינו וגם על מגבלותיה. בסופו של דבר, חציית הגשר של ריבה בין עולמו העשיר של ג'ויס לבין הצמצום הקודר של בקט היא נסיון יומרני ומעניין, הגדול על מידותיו של וילה-מטאס. 

כל מה שעולה מתכנס - פלאנרי אוקונור. (מחברות לספרות) , 252 עמ'. מאנגלית: ליה נירגד. אחרית דבר: עודד וולקשטיין. פורסם ב"טיים אאוט" 28.6.12

כתיבת סיפור קצר היא אתגר לא פשוט. בין היתר, הסופר נדרש ליצור עולם ומלואו בהבלחות של משפטים ובדיוק מרבי. הקושי הרב ביותר הוא סיפוק הצורך בבשר של עומק ועניין ששיניי הקורא יוכלו להינעץ בו. מעטים הם אלה המסוגלים להגיע אל המטרה הנכספת ברומן עב כרס ועוד פחות מהם מצליחים במשימה תוך מספר עמודים בודדים, שעלולים לחלוף מעל ראש הקורא מבלי להטביע בו חותם מינימלי.

במובנים הללו, פלאנרי אוקונור ("אדם טוב קשה למצוא") היא מאסטרית של הסיפור הקצר. עוד בתוך הפסקה הראשונה היא מסוגלת לדחוס בקלילות אפיון דמויות, העמדת קונפליקט וסיטואציה סימבולית לקינוח. בעוכרם של חלק קטן מהסיפורים עומדת התבנית שחוזרת על עצמה: אוקונור תוחמת עולם משפחתי, גרוטסקי וטרגי-קומי, שמכיל יחסים עכורים בין דמויות מוקצנות. שעון החול מתהפך תמידית לקראת התפוצצות אלימה שבעקבותיה תבוא גאולה דתית. ברוב המקרים הנוסחה המזוקקת עובדת מצוין ואוקונור מצליחה להפתיע את הקורא גם במקומות שהוא עלול להרגיש בהם בטוח מדי. הטיפול בהלם מאוזן יפה בקור רוח של כתיבה צלולה והתוצאה היא אימה מסתורית, שמהווה מפתח להטמעת ה"מסר".

הגאולה מגיעה דרך הביבים, שזורמים בדם גיבורי הסיפורים עצמם. גזענות, צרות-עין וצביעות מושלים בכיפה. כמעט כולם מתבוננים בעיוות אקסצנטרי ואטום על העולם, כשהם מרוצים מדי מעצמם מצד אחד וביקורתיים מדי כלפי הסביבה מהצד האחר. מעל הכל עומד חוסר הרצון להתנתק מהצורך לשלוט - החטא העליון בסיפורי אוקונור, שהיתה קתולית אדוקה.

כשלון ההסתגלות של הדמויות האמריקאיות לעולם משתנה, שבו האדם השחור משתווה ללבן הוא לא בעייה אנכרוניסטית בראייה רחבה ואוקונור מאמינה שהחסד בפקיחת העיניים בוא יבוא. "למתקשים בשמיעה אתה צועק, ולמי שהתעוורו כמעט כליל אתה מתווה צורות גדולות ומזעזעות" ואם לא ישתנו בחייהם, יגאלו במותם. 

שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא - איטאלו קאלווינו. (זמורה ביתן), 211 עמ'. תרגום ואחרית דבר: אריאל רטהאוז. פורסם ב"טיים אאוט" 14.06.12

באחרית הדבר המצוינת של אריאל רטהאוז, הוא מתאר את סגנונו של קאלווינו במסות שלפנינו כ"אמנות הציטוט" ואכן, אם אחד הקריטריונים הפשוטים ביותר לסיווג יצירה כאיכותית הוא כמות הציטוטים המחכימים שניתן לדלות ממנה, אז "שיעורים אמריקאיים" הוא ספר מושלם. אינפלציית המקורות הספרותיים שקאלווינו מביא בשם אומרם היא מסחררת, ועומדת בסתירה גם לרזון היחסי של הספר וגם לעושר הרעיוני שהוא מצליח להפיק ממנו על אף מגבלות האורך. קאלווינו עומד במשימה בכבוד ואין כאן הפתעה מרעישה אם זוכרים שאחת המעלות הגדולות שלו ככותב היתה תמיד הגשמת הכלל הנוקשה של הוצאת המקסימום האפשרי מתוך המינימום.

סתירה היא מילת המפתח שעולה שוב ושוב מבין דפי הספר. נדמה שמטרת העל של קאלווינו בששת ההרצאות על ספרות שהיה אמור לשאת לפני מותו בטרם עת, היא ליישב את הסתירות הרבות שעולות בין ובתוך הסגולות שהוא מציע להגדרת הספרות: קלילות, מהירות, דייקנות, נראות וריבוי. בין היחידים בספרות המודרנית שהצליחו איכשהו לעמוד בכל הקריטריונים הנ"ל הם הוא עצמו, בורחס וז'ורז' פרק. רוב היוצרים הגדולים אימצו רק קריטריון אחד או שניים וניסו לשכלל אותם לכדי שלמות, מפני שהשאיפה היא זו שחשובה ולא המטרה הבלתי ניתנת להשגה. משמעות החיים מתוארת דרך כתיבה מושלמת,  העומדת בניגוד לסיכום הכולל שמותיר רק כאוס אבסורדי וריק. הפער המתוח בין הקצוות השונים בחיים הוא הדלק שמניע את היצירה בפרט ואותנו בכלל.

בסופו של דבר, קאלווינו קושר באלגנטיות את החוטים הפזורים. אלמנטים מנוגדים לכאורה הם בעצם משלימים: כדי לתאר ערפול נעזרים בדייקנות, מתוך הריכוז וההתבוננות האיטית מגיעה המהירות, מהריבוי נוצרת הריקנות ומעל הכול: מאחורי הכללים המגבילים מסתתר החופש הרב ביותר. קאלווינו מדבר על ספרות, אבל במובן הרחב שניהם מדברים על החיים.