אמרות משפחה - נטליה גינצבורג. (הספריה החדשה). 228 עמ'. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. מתרגם שותף: מנחם פרי. פורסם ב"טיים אאוט" 7.2.13

רוברט ואלזר כתב פעם שמתקיים יחס הפוך בין כשרון בכתיבה לעלילה. ההכללה לא כוללת מתי מעט של סופרים גדולים, שפיצחו ביצירותיהם את סוד הקסם של יישוב הסתירה בין צלילה כשרונית לעומק לבין דחיפת העלילה קדימה. "אמרות משפחה" הוא רומן מזן אחר לגמרי. אין בו עלילה, אלא אפיזודות מחיי משפחתה של נטליה גינצבורג בתקופת מלחמת העולם השנייה. אין בו גם רגשות ורובו אובייקטיבי לכאורה. מה שכן קיימים, הם רעיון מקורי וטכניקה, היוצרים עומק נסתר. השאלה היא האם הרכיבים הללו לבדם מייצרים מספיק עניין ביצירה ארוכה.

 מעניין שרומן הגובל בניסיוני הצליח באופן יחסי גם אצל קהל הקוראים הרחב. הסיבה המרכזית לכך נעוצה בבחירתה של גינצבורג לכתוב ברפטטיביות ולקוניות שנשמרת גם ברגעים הדרמתיים ביותר, בעיקר על אמרות משעשעות (עניין של טעם) שנהגו על ידי בני משפחתה, אך גם על פכים קטנים פחות או יותר באופיים. החזרות המרובות אמורות לשאוב את הקורא לתוך "כלא" המשפחה ולייצר קירבה אל הדמויות. למרות זאת, הרומן מתעלה לגבהים דווקא ברגעים בהם גינצבורג חורגת מעמדת ההתבוננות הקרה וכתיבתה הופכת אישית ("הבדידות..האמצעי היחיד שבידינו להשתתפות בחיי הזולת, אשר גם הוא אובד ולחוץ בבדידות דומה"), אך הם מועטים מדי.

 מאחורי הדפים מסתתרת אמירה פוליטית. האחדות המשפחתית, היומיומיות והתבניות הקבועות הן כלי נשק עקשניים המעניקים ביטחון כנגד הפשיזם האיטלקי ומשמשות גם כמיקרוקוסמוס המשקף אותו: האב האנטי-פשיסט מתנהג כרודן במשפחתו אך לא מבוטא כלפיו רגש שלילי.

 גינצבורג טענה שכתבה את הספר בתחושה של חופש מוחלט. השחרור הוא לא רק מהתקופה, מאביה ומעצמה - הוא גם ניסיון לפרוץ את גבולות הזמן והספרות. כתיבתה מורדת כנגד הסגנון והזיכרון הפרוסטיאני ובמקביל מעניקה להם מחווה. המילים, השפה והספרות מנצחות את ארעיות החיים אצל שניהם.

ימות החמה – ג'.מ. קוטזי. (עם עובד), 279 עמ'. מאנגלית: אברהם יבין. פורסם ב"טיים אאוט" 17.1.13

מיהו ג'.מ. קוטזי? שאלה טובה. האם זהו הסופר המהולל, זוכה פרס נובל, האיש המפורסם והרציני שממעט להתראיין? ואולי הוא רק סופר סביר, איש חלש, קר ומנוכר וכשלון ביחסי אנוש? הבעיה היא שהתשובה סובייקטיבית גם כשאדם מתאר את עצמו והאגו השברירי שלו מועמד למבחן וגם כשאדם אחר כותב את חייו כרצונו.

קוטזי בוחר לכתוב מחוץ לקופסה בדרכו המקורית לתשובות. ב"ימות החמה" (החלק האחרון בטרילוגיה אוטוביוגרפית) , קוטזי ממית את דמותו והכותב שבמקומו מראיין ארבע נשים וגבר, המספרים על התרשמותם השלילית בעיקרה מהסופר, בתוספת לקטעי יומן שכתב. התוצאה היא אחד הספרים המורכבים והטובים של קוטזי בשנים האחרונות. הניסוי המתחכם בצורה יוצר מעין פרודיה על ביוגרפיות, שמטשטשת אבחנות בין עובדות, בדיה ונקודות מבט. המסקנה היא, כמובן, שאין אמת. הספר עצמו הוא בדיון. המציאות המתוארת בו משתנה, הדמויות רב גוניות והשקפותיהן נתונות לפרשנות. הדיון הופך פוליטי בחיבור לדרא"פ של שנות ה70 תחת שליטת מיעוט לבן, שמריח את קץ האפרטהייד ומתקשה להסתגל לשינויים. מתחת לקצה הקרחון שלעיל, קוטזי מתעמת כסופר צעיר ואידיאליסט מול מציאות פרגמאטית או עוינת ומספר על המחיר שיש לשלם (יחסים אינטימיים ומשפחתיים כושלים במקרה שלו) תמורת הרווח בלהיות עצמך. הנושאים שחוקים, הביצוע מבריק ברובו.

בחירתו לכתוב דווקא דרך עיניהן של נשים שנכשל ביחסיו עימן מבטאת הומאניות המנסה להבין ולאהוב את השונה, גם אם הוא עוין. ההאשמות הניתכות עליו בגוף שלישי כביכול, הן ביקורת עצמית מפוכחת ונוגעת ללב בכנותה. קוטזי מרסק את האגו ו"מורד" בעצמו בסגנון ובתוכן. הקרבת העצמי על מזבח היצירה נועדה לחשוף את הצד ההופכי בכתיבה ובחיים כדי להגיע לתובנות שנסתרות מהתודעה. התוצאה, לכאורה, לא מחמיאה לקוטזי. בפועל, הוא מתגלה כסופר מוסרי ומשובח עוד יותר.