יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

קילוף הבצל - גינטר גראס (כנרת זמורה ביתן) – תרגום: חנה לבנת. פורסם ב"טיים אאוט" 22.9.11


בשנת 2006, כשהוא בן 79, גינטר גראס הטיל פצצה מוסרית כשפירסם את האוטוביוגרפיה "קילוף הבצל", המכסה את שנות חייו הראשונות, עד לפירסומו של "תוף הפח" המופתי: חתן פרס נובל לספרות והאיש שיותר מכל סופר אחר ייצג את גרמניה ההומאנית של אחרי מלחה"ע ה2  - התוודה ששירת בוואפן אס אס. רבים זעמו על השקר והצביעות. חלק פטרו את גראס בטענה שעשה זאת כשהיה נער לא מודע (עובדה שלא מסבירה את הסתרת האמת). ואיך גראס עצמו מסביר את מעשיו בספר? בקצרה, ניתן לסכם שאין לו תשובה, רק "תירוצים עלובים", כלשונו.  גראס משווה את פעולת הזיכרון לקילוף שכבות של בצל, אך בשכבה המשמעותית ביותר – הוא פשוט לא זוכר. אם אין הסברים ונותר רק ריק סתום -  אין משמעות לוידוי שלו מבחינה ספרותית וגראס יכל להסתפק בראיון לעיתון ולא לכתוב על כך ספר. מהבחינה הזו, החלק הראשון באוטוביגרפיה הוא כשלון ספרותי ומוסרי כאחד - ההיסטוריון יואכים פאסט אמר בעקבות הספר ש"לא היה קונה אפילו מכונית משומשת מהאיש הזה".

הקריאה בספר היא כמו נסיעה באותה מכונית ישנה של גראס : ההתנעה קשה, המנוע מגמגם ואין בטחון שהנסיעה תסתיים בטוב, אך בהמשך נצברת מהירות, המנוע משתפשף ונשכחת העובדה שהוא חלוד, למעט רעשים פה ושם הבוקעים מלמטה: הכשרון של גראס לספר סיפור בסגנון ריאליסטי, מחוספס וגרוטסקי בפרקים שלאחר המלחמה, מאפילים על פרקי הוידוי הראשונים, שכתובים ברמה לא אחידה ולעיתים מביכה בעליבותה. לגראס אין את העדינות שיש, נניח, לעמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". אין לו גם את התחכום והעומק של נאבוקוב ב"דבר, זיכרון". שניהם יכלו אולי לצלוח כתיבה מתנצלת שצוללת לעבר רווי ברגשות אשם.

אחרי המלחמה גראס לא יכל "לגלות סובלנות כלפי כל אמונה שהיא", ומתמקד בשלושה דחפים: לאוכל (באחד משיאי האירוניה של הספר, גראס לומד בישול ודרכו על כוחו של הדמיון, דווקא במחנה שבויים מורעבים), למין ובעיקר לעולם האומנות. הוא מרוכז בעצמו, מנותק ועדיין לא מרגיש אשמה. בפרק החזק ביותר בספר, "הרעב השלישי" – גראס מתגורר במנזר ועובד בשחזור מצבות (כלומר הופך את המוות לכסף, בתחום שתמיד יהיה רווחי, כי הרי המוות אינו מחוסר עבודה). בסופי השבוע הוא וחבריו מדחיקים את טראומת המלחמה וחוגגים את ההישרדות בריקודים תחת עיניהם הפקוחות של נזירים. החיים הופכים לחגיגה דקדנטית ואבסורדית של דת, כסף, אומנות, בליינות ומין, כשמעל כולם מרחף המוות. בשלב מסויים, גראס עובד בשחזור פסלים ולומד על מקורות השפעה באומנות, על היתרון שבחספוס ועל זיוף וגניבה ביצירה. בעצם, הוא לומד איך להסתיר שקרים ומודה למורה "שהעניק לי את אמת המידה שלפיה למדתי להיכשל" בהסתרת האמת לגבי עברו המפוקפק.

ככלל, גראס מצייר את עצמו בקווים לא מחמיאים, בלשון המעטה: אמו "נתנה (לו) הכל וקיבלה מעט", בלוויתה הוא שקוע בעצמו ולא חש דבר. נדמה שמרבית חייו הצעירים מוכתבים על ידי פעולה אינסטנקטיבית ואופנות יותר מאשר על ידי מחשבה וחזון מבוסס. רק התת מודע, המכיל את העבר של גרמניה ושלו ממשיך לפעום בקצב אחיד, שמתפרץ במסגרת כתיבתו.

דווקא כשגראס ואשתו הראשונה אנה עוזבים את ברלין לטובת פריס, הוא מצליח לכתוב את "תוף הפח", הרומן הראשון שלו ויצירתו הטובה ביותר. הוא מבין שגם שם לא יוכל להתחמק מאימת המלחמות: את ברלין אפשר לשכוח, אך לא את העבר שהיא מייצגת.

גראס מנסה לגשר על הפער בין הספרות שיצר למציאות חייו, כי "מי שכותב מוותר על עצמיותו", אך נכשל. בין היתר, מפני שהספרות מתערבת בזיכרונו ומעוותת  אותו, כך שאישיותו נותרת בלתי מפוענחת. בנוסף, וחשוב מכך - לאחר משבר האמון בין הסופר לקורא בעקבות הסתרת האמת וכישלונו בלמצוא לה הסברים – קשה להאמין לגראס הכותב על עצמו (מה גם שאפילו "אחותי אינה מאמינה לסיפורים שלי"). למזלו של גראס, תכונה של חוסר אמינות יכולה להיחשב כיתרון בכתיבה, במידה והשקר כתוב היטב. חלק גדול מהספר האמיץ הזה אכן כתוב כך. לקראת הסוף גראס מצהיר ש"יש לי מעט מאוד לומר על הדרך שדברים נוצרו ונוצרים בה, ואילו ניסיתי לעשות זאת, הייתי נאלץ לשקר" ובכך מעמיד בספק את אמיתות האוטוביוגרפיה כולה ואת הקורא נדהם מול כשלונו המפואר לספק אמת שכזו.

יום רביעי, 14 בספטמבר 2011

האחים קרמאזוב - פ.מ. דוסטויבסקי (עם עובד ודביר) – השוואה בין תרגומי נילי מירסקי וצבי ארד. פורסם ב"טיים אאוט" 15.9.11


באחרית הדבר לתרגום החדש של "האחים קרמאזוב", הרומן הענק של דוסטויבסקי, כותבת המתרגמת נילי מירסקי על ה"צורף הדחוף ממש" לתרגם את הרומן מחדש. התרגום הקודם של צבי ארד ז"ל ראה אור ב1993, והוא המתחרה שלה כרגע על מדף חנויות הספרים.

התרגום של מירסקי, באופן לא מפתיע, מוצלח מאוד. כפי שכל חובב ספרות קלאסית כבר מכיר – גם התרגום הנוכחי ממשיך את המסורת המוצלחת שהיא יוצרת כבר שנים. הוא רענן, קולח, רהוט ומאזן יפה בין עברית גבוהה יחסית לכתיבה "בגובה העיניים" (עד כמה שניתן). הדמויות המוגזמות של דוסטויבסקי מדברות תמיד בפאתוס מלודמרטי ומשלבות בין שפה עשירה לשפה מדוברת. העלילה היא מערבולת מתפרצת של יצרים ותהפוכות. אין כאן את האיפוק המרוסן והנקי בסגנון טולסטוי, למשל. כמעט כל הכתיבה היא מוחצנת, דרמטית, על סף קריסה -  כרגיל אצל דוסטויבסקי, רק שכאן האמצעים הללו מודגשים אפילו יותר . מירסקי מתמודדת עם כל אלו באופן מושלם: "כותב לך פה קללה – ומעריץ אותך! עמוק בלבי אני שומע. מיתר אחד נותר שם, והוא רוטט-הומה", כותב דימיטרי השיכור לאהובתו.

מצד שני, התרגום של צבי ארד גם הוא מוצלח, אם כי מעט פחות. הוא זורם, ברור ונגיש לקריאה גם בימינו, גם מפני שנכתב לא מזמן יחסית וגם מפני שארד היה מתרגם משכמו ומעלה. יש בו כמה טעויות ("זה היה נעשה אז בתום לב", למשל) והעברית שלו מיושנת פה ושם, אבל לא במידה צורמת במיוחד. קריאה מקבילה ורציפה בשני התרגומים כמעט ולא מעוררת הבדלים משמעותיים: "כותב קללה ומעריץ אותך! בלבי אני שומע, נותר מיתר, והומה" – כך מתרגם ארד את הציטוט הקודם.

לכן לא ברור הצורף הדחוף לתרגם את הרומן מחדש. "מלחמה ושלום" של טולסטוי וספריו של תומאס מאן, לדוגמה, זקוקים לתרגום חדש באופן דחוף הרבה יותר: הם תורגמו באמת מזמן והתיישנו מאוד. נילי מירסקי חושבת אחרת ורומזת שהתרגום של ארד גרוע עדי כדי כך, שהיא לא מוכנה אפילו להסביר מדוע וזאת "מפאת כבודו של המתרגם". נדמה שהפגיעה בכבודו של ארד, שלא נמצא ביננו כדי להגיב, היא גדולה יותר דווקא כשמירסקי לא מספקת הסברים מנומקים. מן הראוי היה לספק נימוקים כדי שלא נחשוד חלילה, שפשוט אין סיבה מהותית לתרגום חדש מלבד הצורך השיווקי להציג קלסיקה מעודכנת וממותגת בחנויות ובמקביל לקטול את התרגום הישן, שמתחרה עם החדש.