באחרית הדבר לתרגום החדש של "האחים קרמאזוב", הרומן הענק של דוסטויבסקי, כותבת המתרגמת נילי מירסקי על ה"צורף הדחוף ממש" לתרגם את הרומן מחדש. התרגום הקודם של צבי ארד ז"ל ראה אור ב1993, והוא המתחרה שלה כרגע על מדף חנויות הספרים.
התרגום של מירסקי, באופן לא מפתיע, מוצלח מאוד. כפי שכל חובב ספרות קלאסית כבר מכיר – גם התרגום הנוכחי ממשיך את המסורת המוצלחת שהיא יוצרת כבר שנים. הוא רענן, קולח, רהוט ומאזן יפה בין עברית גבוהה יחסית לכתיבה "בגובה העיניים" (עד כמה שניתן). הדמויות המוגזמות של דוסטויבסקי מדברות תמיד בפאתוס מלודמרטי ומשלבות בין שפה עשירה לשפה מדוברת. העלילה היא מערבולת מתפרצת של יצרים ותהפוכות. אין כאן את האיפוק המרוסן והנקי בסגנון טולסטוי, למשל. כמעט כל הכתיבה היא מוחצנת, דרמטית, על סף קריסה - כרגיל אצל דוסטויבסקי, רק שכאן האמצעים הללו מודגשים אפילו יותר . מירסקי מתמודדת עם כל אלו באופן מושלם: "כותב לך פה קללה – ומעריץ אותך! עמוק בלבי אני שומע. מיתר אחד נותר שם, והוא רוטט-הומה", כותב דימיטרי השיכור לאהובתו.
מצד שני, התרגום של צבי ארד גם הוא מוצלח, אם כי מעט פחות. הוא זורם, ברור ונגיש לקריאה גם בימינו, גם מפני שנכתב לא מזמן יחסית וגם מפני שארד היה מתרגם משכמו ומעלה. יש בו כמה טעויות ("זה היה נעשה אז בתום לב", למשל) והעברית שלו מיושנת פה ושם, אבל לא במידה צורמת במיוחד. קריאה מקבילה ורציפה בשני התרגומים כמעט ולא מעוררת הבדלים משמעותיים: "כותב קללה ומעריץ אותך! בלבי אני שומע, נותר מיתר, והומה" – כך מתרגם ארד את הציטוט הקודם.
לכן לא ברור הצורף הדחוף לתרגם את הרומן מחדש. "מלחמה ושלום" של טולסטוי וספריו של תומאס מאן, לדוגמה, זקוקים לתרגום חדש באופן דחוף הרבה יותר: הם תורגמו באמת מזמן והתיישנו מאוד. נילי מירסקי חושבת אחרת ורומזת שהתרגום של ארד גרוע עדי כדי כך, שהיא לא מוכנה אפילו להסביר מדוע וזאת "מפאת כבודו של המתרגם". נדמה שהפגיעה בכבודו של ארד, שלא נמצא ביננו כדי להגיב, היא גדולה יותר דווקא כשמירסקי לא מספקת הסברים מנומקים. מן הראוי היה לספק נימוקים כדי שלא נחשוד חלילה, שפשוט אין סיבה מהותית לתרגום חדש מלבד הצורך השיווקי להציג קלסיקה מעודכנת וממותגת בחנויות ובמקביל לקטול את התרגום הישן, שמתחרה עם החדש.
