יום רביעי, 27 ביוני 2012

כל מה שעולה מתכנס - פלאנרי אוקונור. (מחברות לספרות) , 252 עמ'. מאנגלית: ליה נירגד. אחרית דבר: עודד וולקשטיין. פורסם ב"טיים אאוט" 28.6.12


כתיבת סיפור קצר היא אתגר לא פשוט. בין היתר, הסופר נדרש ליצור עולם ומלואו בהבלחות של משפטים ובדיוק מרבי. הקושי הרב ביותר הוא סיפוק הצורך בבשר של עומק ועניין ששיניי הקורא יוכלו להינעץ בו. מעטים הם אלה המסוגלים להגיע אל המטרה הנכספת ברומן עב כרס ועוד פחות מהם מצליחים במשימה תוך מספר עמודים בודדים, שעלולים לחלוף מעל ראש הקורא מבלי להטביע בו חותם מינימלי.

במובנים הללו, פלאנרי אוקונור ("אדם טוב קשה למצוא") היא מאסטרית של הסיפור הקצר. עוד בתוך הפסקה הראשונה היא מסוגלת לדחוס בקלילות אפיון דמויות, העמדת קונפליקט וסיטואציה סימבולית לקינוח. בעוכרם של חלק קטן מהסיפורים עומדת התבנית שחוזרת על עצמה: אוקונור תוחמת עולם משפחתי, גרוטסקי וטרגי-קומי, שמכיל יחסים עכורים בין דמויות מוקצנות. שעון החול מתהפך תמידית לקראת התפוצצות אלימה שבעקבותיה תבוא גאולה דתית. ברוב המקרים הנוסחה המזוקקת עובדת מצוין ואוקונור מצליחה להפתיע את הקורא גם במקומות שהוא עלול להרגיש בהם בטוח מדי. הטיפול בהלם מאוזן יפה בקור רוח של כתיבה צלולה והתוצאה היא אימה מסתורית, שמהווה מפתח להטמעת ה"מסר".

הגאולה מגיעה דרך הביבים, שזורמים בדם גיבורי הסיפורים עצמם. גזענות, צרות-עין וצביעות מושלים בכיפה. כמעט כולם מתבוננים בעיוות אקסצנטרי ואטום על העולם, כשהם מרוצים מדי מעצמם מצד אחד וביקורתיים מדי כלפי הסביבה מהצד האחר. מעל הכל עומד חוסר הרצון להתנתק מהצורך לשלוט - החטא העליון בסיפורי אוקונור, שהיתה קתולית אדוקה.

כשלון ההסתגלות של הדמויות האמריקאיות לעולם משתנה, שבו האדם השחור משתווה ללבן הוא לא בעייה אנכרוניסטית בראייה רחבה ואוקונור מאמינה שהחסד בפקיחת העיניים בוא יבוא. "למתקשים בשמיעה אתה צועק, ולמי שהתעוורו כמעט כליל אתה מתווה צורות גדולות ומזעזעות" ואם לא ישתנו בחייהם, יגאלו במותם. 

יום רביעי, 13 ביוני 2012

שיעורים אמריקאיים: שש הצעות לאלף הבא - איטאלו קאלווינו. (זמורה ביתן), 211 עמ'. תרגום ואחרית דבר: אריאל רטהאוז. פורסם ב"טיים אאוט" 14.06.12


באחרית הדבר המצוינת של אריאל רטהאוז, הוא מתאר את סגנונו של קאלווינו במסות שלפנינו כ"אמנות הציטוט" ואכן, אם אחד הקריטריונים הפשוטים ביותר לסיווג יצירה כאיכותית הוא כמות הציטוטים המחכימים שניתן לדלות ממנה, אז "שיעורים אמריקאיים" הוא ספר מושלם. אינפלציית המקורות הספרותיים שקאלווינו מביא בשם אומרם היא מסחררת, ועומדת בסתירה גם לרזון היחסי של הספר וגם לעושר הרעיוני שהוא מצליח להפיק ממנו על אף מגבלות האורך. קאלווינו עומד במשימה בכבוד ואין כאן הפתעה מרעישה אם זוכרים שאחת המעלות הגדולות שלו ככותב היתה תמיד הגשמת הכלל הנוקשה של הוצאת המקסימום האפשרי מתוך המינימום.

סתירה היא מילת המפתח שעולה שוב ושוב מבין דפי הספר. נדמה שמטרת העל של קאלווינו בששת ההרצאות על ספרות שהיה אמור לשאת לפני מותו בטרם עת, היא ליישב את הסתירות הרבות שעולות בין ובתוך הסגולות שהוא מציע להגדרת הספרות: קלילות, מהירות, דייקנות, נראות וריבוי. בין היחידים בספרות המודרנית שהצליחו איכשהו לעמוד בכל הקריטריונים הנ"ל הם הוא עצמו, בורחס וז'ורז' פרק. רוב היוצרים הגדולים אימצו רק קריטריון אחד או שניים וניסו לשכלל אותם לכדי שלמות, מפני שהשאיפה היא זו שחשובה ולא המטרה הבלתי ניתנת להשגה. משמעות החיים מתוארת דרך כתיבה מושלמת,  העומדת בניגוד לסיכום הכולל שמותיר רק כאוס אבסורדי וריק. הפער המתוח בין הקצוות השונים בחיים הוא הדלק שמניע את היצירה בפרט ואותנו בכלל.

בסופו של דבר, קאלווינו קושר באלגנטיות את החוטים הפזורים. אלמנטים מנוגדים לכאורה הם בעצם משלימים: כדי לתאר ערפול נעזרים בדייקנות, מתוך הריכוז וההתבוננות האיטית מגיעה המהירות, מהריבוי נוצרת הריקנות ומעל הכול: מאחורי הכללים המגבילים מסתתר החופש הרב ביותר. קאלווינו מדבר על ספרות, אבל במובן הרחב שניהם מדברים על החיים.