באחרית הדבר המצוינת של אריאל רטהאוז, הוא מתאר את סגנונו של קאלווינו במסות שלפנינו כ"אמנות הציטוט" ואכן, אם אחד הקריטריונים הפשוטים ביותר לסיווג יצירה כאיכותית הוא כמות הציטוטים המחכימים שניתן לדלות ממנה, אז "שיעורים אמריקאיים" הוא ספר מושלם. אינפלציית המקורות הספרותיים שקאלווינו מביא בשם אומרם היא מסחררת, ועומדת בסתירה גם לרזון היחסי של הספר וגם לעושר הרעיוני שהוא מצליח להפיק ממנו על אף מגבלות האורך. קאלווינו עומד במשימה בכבוד ואין כאן הפתעה מרעישה אם זוכרים שאחת המעלות הגדולות שלו ככותב היתה תמיד הגשמת הכלל הנוקשה של הוצאת המקסימום האפשרי מתוך המינימום.
סתירה היא מילת המפתח שעולה שוב ושוב מבין דפי הספר. נדמה שמטרת העל של קאלווינו בששת ההרצאות על ספרות שהיה אמור לשאת לפני מותו בטרם עת, היא ליישב את הסתירות הרבות שעולות בין ובתוך הסגולות שהוא מציע להגדרת הספרות: קלילות, מהירות, דייקנות, נראות וריבוי. בין היחידים בספרות המודרנית שהצליחו איכשהו לעמוד בכל הקריטריונים הנ"ל הם הוא עצמו, בורחס וז'ורז' פרק. רוב היוצרים הגדולים אימצו רק קריטריון אחד או שניים וניסו לשכלל אותם לכדי שלמות, מפני שהשאיפה היא זו שחשובה ולא המטרה הבלתי ניתנת להשגה. משמעות החיים מתוארת דרך כתיבה מושלמת, העומדת בניגוד לסיכום הכולל שמותיר רק כאוס אבסורדי וריק. הפער המתוח בין הקצוות השונים בחיים הוא הדלק שמניע את היצירה בפרט ואותנו בכלל.
