במסגרת הפרויקט הלא מוצהר של "הספריה החדשה" למיפוי הכוחות הנשיים החשובים בספרות האירופאית העכשווית, נדמה שללידיה ז'ורז' הפורטוגזית שמור מקום של כבוד כאחת הסופרות היותר מוכשרות ביבשת. "הרוח שורקת בעגורנים" היה יצירת מופת. הספר החדש, "ניאבק בצללים", מגולל את סיפורו של פסיכולוג המתחיל להאמין בהתגשמות ההזיות הקונספירטיביות של מטופליו. ז'ורז' כתבה רומן מורכב ומרתק שמשלב (בין היתר) ריאליזם, כתיבה פואטית והרהורים אקדמיים בעטיפה של מותחן פוליטי פוסט- מודרני.רגש החמלה מהרומן הקודם נעלם והכעס על העולם המערבי בוטה יותר.
אני מניח שזו הפעם הראשונה שאת כותבת סוג של מותחן.
" מותחן? כשהספר יצא לאור הופתעתי מאוד מהתיוג. לא הייתי מודעת לכך במהלך הכתיבה. חשבתי על הדו-צדדיות של המודרניות: ככל שהיא יותר שקופה, היא גם יותר אפלה. רציתי לכתוב רומן פוליטי, אולי הישיר ביותר שכתבתי מהבחינה הזו. באותו הקשר, כתבתי גם רומן פסיכולוגי ואינטימי על דמות חזקה, נאיבית, אנונימית ומעוררת מחלוקת. בשלב מוקדם התברר לי שהמסלול של אוסוולדו קמפוש (הפסיכולוג) והחידה שמכריחה אותו לפעול, יוצרת קצב של סיפור מתח. זה לא היה במכוון, אבל עכשיו אני יודעת שאני יכולה לכתוב כך."
יש בספר ביקורת רבה על פסיכותרפיה מסורתית. את חושבת שהיא (עדיין) יעילה?
"השאלה הזו נמצאת במרכז מלחמה גדולה בין מומחים. אני משוכנעת שכמה מהעקרונות של האב הגדול (פרויד) לא מותאמים לתרבות, לידע ולצרכים של ימינו. הציווי הטוטליטרי מדי של המין בהתנהגות האנושית, המשקל הדטרמננטי של העבר בחיינו, תפקיד הדיבור, החלומות והיחס המסויג בין מטפל למטופל נראים כמוערכים יתר על המידה. אוסוולדו קמפוש מנסה גישה קצת אחרת בספר. למרות זאת, המטרה לא היתה הדגמה בנושא הפסיכולוגי. רציתי רק לכתוב על אדם, דון קישוט של ימינו, שנמשך על ידי ההזיות שלו גם לטובת שום דבר וגם לטובת משהו חשוב."
נראה שאת מנסה לעורר את הקוראים לביקורתיות כלפי העולם שמסביבם.
"נכון. באופן מפתיע, הכוח בממלכת השקיפות, המהירות וחופש הביטוי, נמצא מחוץ לשליטה הדמוקרטית. גם לאינדבידואל אין שליטה עליו. הרומן מתאר אנשים אבודים בתוך חברה אירונית של שקרים, שבה אי אפשר להילחם בדבר האמיתי, רק בצל שלו. זו המשמעות של שם הספר והיא מתייחסת לפורטוגל בפרט ולחלק מהעולם המערבי בכלל."
את אופטימית לגבי המערב? יש דרך מעשית לשנות דברים לטובה?
" כדי להיות אופטימי צריך להיות נבון וזו משימה מאוד קשה כרגע, על סף הבלתי אפשרית. רוברט מוסיל אמר פעם שכל יום פותח דלת לעידן חדש. זו מחשבה מושכת. במציאות, אנחנו יודעים שלא כל יום הוא פורה באותה המידה מבחינת השינוי. המערב מאבד את השליטה הכלכלית שלו וכתוצאה מכך מאבד את השפעתו אבל לא את הסיבה להיווצרותו. אני מקווה שערכי החופש והסולידריות שלנו יגעו בתרבויות אחרות ולא להיפך. אני לא מאמינה שעבדות הפועלים ודיכוי נשים וילדים יכולים להוות מסגרת לעתיד. חלק גדול מהעולם חי תחת עקרונות זכויות האדם וזו הדרך הנכונה."
הרומן שלך הוא בין היתר שיר הלל ליוצאי הדופן. האם אין סיכון של איבוד הזהות האישית ויצירת כוח מסואב בהתחברותם לקבוצה למטרות שינוי?
"אני לא רואה קבוצה כאלפי רגליים עם ראש יחיד. לכל אדם יש אחד משלו. הכוח והחוצפה מתחילים תמיד בלבו של כל אדם. הידיעה מתי היחודיות צריכה להשתלב עם הקבוצה על מנת להשיג כוח לטובת יצירת ערכים היא חלק מהאינטיליגנציה. יש לכך איזכורים רבים בספרות: מ"אניידה", ל"הקול והזעם" ועד "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" – כולם מעידים על אדם העומד בגבורה בפני גורלו האישי וגורל ארצו."
מה הן ההשפעות הספרותיות שלך? מה זו ספרות בשבילך?
"חונכתי על סופרים פורטוגזיים קלאסיים וגם על שירתו של פסואה. הייתי נערה צעירה והוקסמתי מהמסכות הרבות שיצר בשיריו. אחר כך באו המודרניסטים: פרוסט, וירג'יניה וולף ופוקנר. לבסוף, גרסיה מרקס וורגס יוסה העניקו לי את הדחף הראשון לכתוב ולפרסם. חיים אכזריים, כאוטיים ופנטסטיים משכו אותי לכתוב מתוך נסיוני האישי ועל המדינה שלי. היום, יותר ויותר, הספרות בשבילי היא חיים. המשמעות של ריחוק מהנוף הזה, שמורכב מספרים וסופרים, היא להיות בגלות."
