בשנת 2006, כשהוא בן 79, גינטר גראס הטיל פצצה מוסרית כשפירסם את האוטוביוגרפיה "קילוף הבצל", המכסה את שנות חייו הראשונות, עד לפירסומו של "תוף הפח" המופתי: חתן פרס נובל לספרות והאיש שיותר מכל סופר אחר ייצג את גרמניה ההומאנית של אחרי מלחה"ע ה2 - התוודה ששירת בוואפן אס אס. רבים זעמו על השקר והצביעות. חלק פטרו את גראס בטענה שעשה זאת כשהיה נער לא מודע (עובדה שלא מסבירה את הסתרת האמת). ואיך גראס עצמו מסביר את מעשיו בספר? בקצרה, ניתן לסכם שאין לו תשובה, רק "תירוצים עלובים", כלשונו. גראס משווה את פעולת הזיכרון לקילוף שכבות של בצל, אך בשכבה המשמעותית ביותר – הוא פשוט לא זוכר. אם אין הסברים ונותר רק ריק סתום - אין משמעות לוידוי שלו מבחינה ספרותית וגראס יכל להסתפק בראיון לעיתון ולא לכתוב על כך ספר. מהבחינה הזו, החלק הראשון באוטוביגרפיה הוא כשלון ספרותי ומוסרי כאחד - ההיסטוריון יואכים פאסט אמר בעקבות הספר ש"לא היה קונה אפילו מכונית משומשת מהאיש הזה".
הקריאה בספר היא כמו נסיעה באותה מכונית ישנה של גראס : ההתנעה קשה, המנוע מגמגם ואין בטחון שהנסיעה תסתיים בטוב, אך בהמשך נצברת מהירות, המנוע משתפשף ונשכחת העובדה שהוא חלוד, למעט רעשים פה ושם הבוקעים מלמטה: הכשרון של גראס לספר סיפור בסגנון ריאליסטי, מחוספס וגרוטסקי בפרקים שלאחר המלחמה, מאפילים על פרקי הוידוי הראשונים, שכתובים ברמה לא אחידה ולעיתים מביכה בעליבותה. לגראס אין את העדינות שיש, נניח, לעמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך". אין לו גם את התחכום והעומק של נאבוקוב ב"דבר, זיכרון". שניהם יכלו אולי לצלוח כתיבה מתנצלת שצוללת לעבר רווי ברגשות אשם.
אחרי המלחמה גראס לא יכל "לגלות סובלנות כלפי כל אמונה שהיא", ומתמקד בשלושה דחפים: לאוכל (באחד משיאי האירוניה של הספר, גראס לומד בישול ודרכו על כוחו של הדמיון, דווקא במחנה שבויים מורעבים), למין ובעיקר לעולם האומנות. הוא מרוכז בעצמו, מנותק ועדיין לא מרגיש אשמה. בפרק החזק ביותר בספר, "הרעב השלישי" – גראס מתגורר במנזר ועובד בשחזור מצבות (כלומר הופך את המוות לכסף, בתחום שתמיד יהיה רווחי, כי הרי המוות אינו מחוסר עבודה). בסופי השבוע הוא וחבריו מדחיקים את טראומת המלחמה וחוגגים את ההישרדות בריקודים תחת עיניהם הפקוחות של נזירים. החיים הופכים לחגיגה דקדנטית ואבסורדית של דת, כסף, אומנות, בליינות ומין, כשמעל כולם מרחף המוות. בשלב מסויים, גראס עובד בשחזור פסלים ולומד על מקורות השפעה באומנות, על היתרון שבחספוס ועל זיוף וגניבה ביצירה. בעצם, הוא לומד איך להסתיר שקרים ומודה למורה "שהעניק לי את אמת המידה שלפיה למדתי להיכשל" בהסתרת האמת לגבי עברו המפוקפק.
ככלל, גראס מצייר את עצמו בקווים לא מחמיאים, בלשון המעטה: אמו "נתנה (לו) הכל וקיבלה מעט", בלוויתה הוא שקוע בעצמו ולא חש דבר. נדמה שמרבית חייו הצעירים מוכתבים על ידי פעולה אינסטנקטיבית ואופנות יותר מאשר על ידי מחשבה וחזון מבוסס. רק התת מודע, המכיל את העבר של גרמניה ושלו ממשיך לפעום בקצב אחיד, שמתפרץ במסגרת כתיבתו.
דווקא כשגראס ואשתו הראשונה אנה עוזבים את ברלין לטובת פריס, הוא מצליח לכתוב את "תוף הפח", הרומן הראשון שלו ויצירתו הטובה ביותר. הוא מבין שגם שם לא יוכל להתחמק מאימת המלחמות: את ברלין אפשר לשכוח, אך לא את העבר שהיא מייצגת.
גראס מנסה לגשר על הפער בין הספרות שיצר למציאות חייו, כי "מי שכותב מוותר על עצמיותו", אך נכשל. בין היתר, מפני שהספרות מתערבת בזיכרונו ומעוותת אותו, כך שאישיותו נותרת בלתי מפוענחת. בנוסף, וחשוב מכך - לאחר משבר האמון בין הסופר לקורא בעקבות הסתרת האמת וכישלונו בלמצוא לה הסברים – קשה להאמין לגראס הכותב על עצמו (מה גם שאפילו "אחותי אינה מאמינה לסיפורים שלי"). למזלו של גראס, תכונה של חוסר אמינות יכולה להיחשב כיתרון בכתיבה, במידה והשקר כתוב היטב. חלק גדול מהספר האמיץ הזה אכן כתוב כך. לקראת הסוף גראס מצהיר ש"יש לי מעט מאוד לומר על הדרך שדברים נוצרו ונוצרים בה, ואילו ניסיתי לעשות זאת, הייתי נאלץ לשקר" ובכך מעמיד בספק את אמיתות האוטוביוגרפיה כולה ואת הקורא נדהם מול כשלונו המפואר לספק אמת שכזו.
