אמיל סיוראן כתב פעם שההישארות בחיים אפשרית רק בזכות הליקויים בדמיון ובזכרון. זבאלד, שמוחו היה יותר מתקין בשניהם, מת בתאונת דרכים ב2001 ויש בכך מן הסמליות: לאחר פרסום ארבעה ספרים שכולם יצירות מופת המצליחות להקיף את הנושא הגדול של "משמעות החיים" הוא שילם את המחיר על גילוי הסוד. באופן אירוני, "אפשר לגבור על המוות באמצעות פלישה לתחום השיפוט שלו". למטבע הזו יש שני צדדים כשההתנגדות למוות היא בפועל גם כמיהה אליו, על מנת להבינו. זבאלד, באופן טראגי, פלש לאזור המסתורי של המוות גם בפרוזה שכתב וגם בחייו שהסתיימו בטרם עת.
זבאלד, שהיה חוקר ספרות עוד לפני שנהיה סופר בעצמו, כתב גם על התובנות הללו (בהן כמעט וניבא את מותו שלו), וגם על נושאים אחרים במסגרת של מסות על סופרים, שהן רוב רובו של הקובץ "קמפו סנטו". חלקן כתובות בסגנון אקדמי נוקשה ויבש שהוא מעט קשה לקריאה, חלקן האחר קרובות בסגנונן לפרוזה הפיוטית והאסוציאטיבית שלו. כולן מעניינות ומאירות עיניים גם בזכות תובנותיו על יוצרים כמו נבוקוב, פטר וייס וברוס צ'טווין אך בעיקר מפני שהן פותחות צוהר להשפעות על כתיבתו של זבאלד, ומפרשות אותה ואת מניעיה דרך כתביהם של יוצרים אחרים. זבאלד כותב על קפקא, למשל, שכשהאחרון התבונן בתצלומים ישנים "הוא נוכח בבהלה בהתקדמות העקבית של אובדן ממשותו ומותו הקרב" ובכך מעניק בעצם סיבה אחת מתוך כמה, לתצלומים המופיעים בספריו של זבאלד עצמו.
הרבע הראשון של הספר מביא חלקי פרוזה לא גמורה, המתארת מסע שערך הסופר באי קורסיקה. הקטעים היפים הללו אינם שונים בסגנון ובתוכן לחומר שפירסם הסופר בחייו, וטוב שכך. למרות זאת, לא מומלץ למי שלא קרא את זבאלד להתחיל מכאן. הפרגמנטיות שלהן היא חסרון לא קטן, שלא לדבר על עמודי המסה הנרחבים הבאים לאחריהן, שהם בבחינת "זבאלד למתקדמים". הקובץ "קמפו סנטו" הוא קריאת חובה, אך לאוהבי הסופר בלבד.
הכשרון המקורי של זבאלד לשלב חקירות בנושאים כמו היסטוריה, גאוגרפיה, אומנות, תרבות וארכיטקטורה בכתיבה אישית שהיא מעין יומן מסע ניכרת גם כאן. הוא יוצר תמונה שלמה של העולם והחיים - על כל הגורמים הנסתרים והגלויים, הכואבים והיפים שאצורים בתוכם ואורג אותם בצורה מדודה, צנועה והומנית, שחייבת לסופרים כמו פרימו לוי יותר ממי שמרבים לציין בהקשרו של זבאלד. הקונפליקטים בין מוות לטוהר, עירוב של תחושות ודימויים עם עובדות ומציאות, תחושת האשמה הגרמנית שרוחשת תמיד מתחת לפני השטח, משבר הזהות ואבדן השורשים נמצאים כולם גם כאן בקפסולה מרוכזת. אחת מהשפעותיה של הכמוסה הזו על הקורא היא תחושה מלנכולית הגובלת באימה מפני עולם מדחיק, שבו דברים הם לא רק כמו שהם נראים ובפועל מכילים עבר קשה וזכרונות שהודחקו על סבל ומוות.
זבאלד, ברגישות הגבוהה שלו, חושף את העולם בעדינות ומגלה את הפצע המדמם מתחת לתחבושת. הוא קושר את כל החוטים שהתודעה פורמת בדרך כלל על מנת לשמור על שפיותה וכך מגיע אל "האמת" הכוללת. בקורסיקה, הוא שוכב ליד נחל שמימיו זורמים "באותו מלמול מפורסם המוכר לי מעידן קדום כלשהו ובהגיעם לחוף נפחו חרש את נשמתם וחלחלו לתוכו". תאור הטבע היפה והמאיים הזה הוא גם דימוי להיסטוריה הנמשכת עד להווה, חודרת לתודעה דרך תת המודע ומביאה את זכר המוות לנותרים בחיים. ההווה השקט והשליו הוא רק אשליה. זבאלד מפר את השלווה בדרכו הייחודית והמעודנת, כי על אף הקושי חשוב לזכור, להתאבל, להתמודד עם רוחות הרפאים, עם האשמה הגרמנית שלאחר המלחמה כדי שלא "ננטוש לבסוף אנו עצמנו את החיים ואפילו לא נבקש להישאר עוד".
במסה המנתחת את סיפורו של קספר האוזר, נער הפרא שתורבת, זבאלד מלמד את עצמו ואותנו ש"אם ברצונה של הספרות לשקף את הדילמה הזאת (תיאור אותנטי של עולם לא אותנטי) עליה לשמור אמונים לשפה הלא חברתית...להשתמש בתמונות האטומות של מרד שדוכא". זבאלד וגיבוריו הם בעצם קספר האוזרים – אינדבידואלים המנסים למרוד נגד שלטון התרבות בדרכם השקטה, למצוא שפה אישית וחושפנית כנגד עולם שמנסה לתעל את זוועות העבר שיצר דרך פילטרים לא נקיים, על מנת שיוכל לחזור עליהם שוב ושוב, כפי שקורה תמיד.
