אמרות משפחה - נטליה גינצבורג. (הספריה החדשה). 228 עמ'. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. מתרגם שותף: מנחם פרי. פורסם ב"טיים אאוט" 7.2.13

רוברט ואלזר כתב פעם שמתקיים יחס הפוך בין כשרון בכתיבה לעלילה. ההכללה לא כוללת מתי מעט של סופרים גדולים, שפיצחו ביצירותיהם את סוד הקסם של יישוב הסתירה בין צלילה כשרונית לעומק לבין דחיפת העלילה קדימה. "אמרות משפחה" הוא רומן מזן אחר לגמרי. אין בו עלילה, אלא אפיזודות מחיי משפחתה של נטליה גינצבורג בתקופת מלחמת העולם השנייה. אין בו גם רגשות ורובו אובייקטיבי לכאורה. מה שכן קיימים, הם רעיון מקורי וטכניקה, היוצרים עומק נסתר. השאלה היא האם הרכיבים הללו לבדם מייצרים מספיק עניין ביצירה ארוכה.

 מעניין שרומן הגובל בניסיוני הצליח באופן יחסי גם אצל קהל הקוראים הרחב. הסיבה המרכזית לכך נעוצה בבחירתה של גינצבורג לכתוב ברפטטיביות ולקוניות שנשמרת גם ברגעים הדרמתיים ביותר, בעיקר על אמרות משעשעות (עניין של טעם) שנהגו על ידי בני משפחתה, אך גם על פכים קטנים פחות או יותר באופיים. החזרות המרובות אמורות לשאוב את הקורא לתוך "כלא" המשפחה ולייצר קירבה אל הדמויות. למרות זאת, הרומן מתעלה לגבהים דווקא ברגעים בהם גינצבורג חורגת מעמדת ההתבוננות הקרה וכתיבתה הופכת אישית ("הבדידות..האמצעי היחיד שבידינו להשתתפות בחיי הזולת, אשר גם הוא אובד ולחוץ בבדידות דומה"), אך הם מועטים מדי.

 מאחורי הדפים מסתתרת אמירה פוליטית. האחדות המשפחתית, היומיומיות והתבניות הקבועות הן כלי נשק עקשניים המעניקים ביטחון כנגד הפשיזם האיטלקי ומשמשות גם כמיקרוקוסמוס המשקף אותו: האב האנטי-פשיסט מתנהג כרודן במשפחתו אך לא מבוטא כלפיו רגש שלילי.

 גינצבורג טענה שכתבה את הספר בתחושה של חופש מוחלט. השחרור הוא לא רק מהתקופה, מאביה ומעצמה - הוא גם ניסיון לפרוץ את גבולות הזמן והספרות. כתיבתה מורדת כנגד הסגנון והזיכרון הפרוסטיאני ובמקביל מעניקה להם מחווה. המילים, השפה והספרות מנצחות את ארעיות החיים אצל שניהם.

ימות החמה – ג'.מ. קוטזי. (עם עובד), 279 עמ'. מאנגלית: אברהם יבין. פורסם ב"טיים אאוט" 17.1.13

מיהו ג'.מ. קוטזי? שאלה טובה. האם זהו הסופר המהולל, זוכה פרס נובל, האיש המפורסם והרציני שממעט להתראיין? ואולי הוא רק סופר סביר, איש חלש, קר ומנוכר וכשלון ביחסי אנוש? הבעיה היא שהתשובה סובייקטיבית גם כשאדם מתאר את עצמו והאגו השברירי שלו מועמד למבחן וגם כשאדם אחר כותב את חייו כרצונו.

קוטזי בוחר לכתוב מחוץ לקופסה בדרכו המקורית לתשובות. ב"ימות החמה" (החלק האחרון בטרילוגיה אוטוביוגרפית) , קוטזי ממית את דמותו והכותב שבמקומו מראיין ארבע נשים וגבר, המספרים על התרשמותם השלילית בעיקרה מהסופר, בתוספת לקטעי יומן שכתב. התוצאה היא אחד הספרים המורכבים והטובים של קוטזי בשנים האחרונות. הניסוי המתחכם בצורה יוצר מעין פרודיה על ביוגרפיות, שמטשטשת אבחנות בין עובדות, בדיה ונקודות מבט. המסקנה היא, כמובן, שאין אמת. הספר עצמו הוא בדיון. המציאות המתוארת בו משתנה, הדמויות רב גוניות והשקפותיהן נתונות לפרשנות. הדיון הופך פוליטי בחיבור לדרא"פ של שנות ה70 תחת שליטת מיעוט לבן, שמריח את קץ האפרטהייד ומתקשה להסתגל לשינויים. מתחת לקצה הקרחון שלעיל, קוטזי מתעמת כסופר צעיר ואידיאליסט מול מציאות פרגמאטית או עוינת ומספר על המחיר שיש לשלם (יחסים אינטימיים ומשפחתיים כושלים במקרה שלו) תמורת הרווח בלהיות עצמך. הנושאים שחוקים, הביצוע מבריק ברובו.

בחירתו לכתוב דווקא דרך עיניהן של נשים שנכשל ביחסיו עימן מבטאת הומאניות המנסה להבין ולאהוב את השונה, גם אם הוא עוין. ההאשמות הניתכות עליו בגוף שלישי כביכול, הן ביקורת עצמית מפוכחת ונוגעת ללב בכנותה. קוטזי מרסק את האגו ו"מורד" בעצמו בסגנון ובתוכן. הקרבת העצמי על מזבח היצירה נועדה לחשוף את הצד ההופכי בכתיבה ובחיים כדי להגיע לתובנות שנסתרות מהתודעה. התוצאה, לכאורה, לא מחמיאה לקוטזי. בפועל, הוא מתגלה כסופר מוסרי ומשובח עוד יותר.

זעם - פיליפ רות. (זמורה ביתן) , 159 עמ'. מאנגלית: אמיר צוקרמן. פורסם ב"טיים אאוט" 06.12.12

המקטרגים על כתיבתו של פיליפ רות טוענים כנגד הנרקיסיזם שלו וכנגד העובדה שהוא כותב תמיד על אותו הנושא. חלקם חברים (אולי) בועדת פרס הנובל לספרות, שלא השכילה להעניק אותו לרות עד היום. הטענות אמנם נכונות, אבל כתיבתו של רות על עצמו נכונה גם לרוב בני האדם, שעשויים מאותו החומר ושורדים בשדה הקרב בין כוחות מנוגדים של הליכה בתלם מול אינדיבידואליות. רות לא שונה מסופרים גדולים אחרים שחוקרים בהתמדה את אותו העניין תחת מסיכות שונות, אבל בשנים האחרונות ישנה תחושה שההתלהבות שלו אוזלת וב"זעם" נדמה שהוא כותב על אוטומט. ההצהרה שנתן לאחרונה בראיון על פרישתו מכתיבה סותמת את הגולל על הציפייה לעוד ספר ענק כמו "הכתם האנושי", אך בראיה מפוכחת, היא באה במקומה.

נתוני הפתיחה של מרקוס מסנר הצעיר אינם טובים: הוא עובד עם דם ומוות בקצביה של אביו ומתגלה בו משיכה סמויה להרס עצמי. בניסיונו למצוא זהות אישית דרך נטישת הבית היהודי המגונן לטובת השכלה אקדמית חסרה לו ההבנה שאפשר לעזוב את המסגרת, אבל היא לא תעזוב אותך. חוסר הניסיון בהתנהלות שבין העצמי לבין כוחות חיצוניים כמו מסורת, קונפורמיזם והיסטוריה הוא מדרון חלקלק, שמוביל כצפוי לתוצאה קשה.

הסיפור הטרגי-קומי של מסנר התמים והתבגרותו שלא תבשיל לעולם מכיל מיומנויות טכניות ורות המנוסה משתמש בהן כאילו כלאחר יד. הוא שולף שפנים רבים מהכובע, בין היתר בדמותם של רמזים מטרימים, שחרור מושהה של מידע ובניית דמותו של הגיבור דרך סצנות ודיאלוגים הספוגים באירוניות. התוצאה מרשימה אבל מעוררת געגוע לאינטנסיביות המשוחררת, שהצליחה לחדור עמוק יותר בספריו הגדולים. בסופו של דבר, ה"זעם" בנובלה מתעמעם דרך הכתיבה הסטרילית והמחושבת למדי של רות ולבטח אינו מצליח להוציא את הקורא משלוותו.

הכאב - מרגריט דיראס. (ספרית מעריב) , 174 עמ'. מצרפתית: אביטל ענבר. אחרית דבר: מאיה מיכאלי פורסם ב"טיים אאוט" 29.11.12

בהקדמה ליומן המלחמה שלה, החלק הראשון של "הכאב", דיראס מתארת את הניכור שחשה מול כתביה שהועלו מתהום הנשייה: "מצאתי את עצמי נוכח אנדרלמוסיה כבירה של השכל ושל הרגש, שלא העזתי לגעת בה, ושלעומתה ספרות מעוררת בי בושה". הציטוט מתמצת את הספר, ונוגע בחזון שהתגבש בצרפת שלאחר מלחה"ע השנייה על ידי סופרי ה"רומן החדש". כתיבתה של דיראס נגישה יותר מהאקספרמינטליות של רוב גרייה ומהמורכבות הפואטית של קלוד סימון אבל יש בה אלמנטים מהטכניקה של הראשון ומהרעיונות של השני. במשפטים קצרים, קרים, כמעט טכניים, דיראס מנתצת את המראה ששיקפה את העולם של לפני המלחמה לטובת השתקפות חדשה ומעוותת של תודעה מבולבלת, הנמצאת על סף שיגעון.

 פרוסט אמר שסגנון איננו עניין של טכניקה אלא של חזון ודיראס מיישמת. בלעדי הסגנון, שמשקף את הלך הרוח של דיראס בפרט והתקופה בכלל, היינו עלולים להיוותר עם יומן מלחמה שגרתי על אישה הממתינה לבעלה העצור על ידי הגסטאפו. דיראס מעמעמת הבדלים בין תיעוד ובדיון, מייתרת את משמעות הזמן וסותרת את עצמה בין רגשות לטובת תחושה של היקבעות במקום ואיבוד הזהות.

בעולם שאיבד את ערכיו, הסטריאוטיפים החדים שמבחינים בין טוב לרע מתמזגים למקשה אנושית אחת, שבה "אנו מגזעם של מי שנשרפים במשרפות...ואנו גם מגזעם של הנאצים". משיכה מתחלפת בדחייה, אהבה מתמזגת בשנאה, עולם חדש וטראומטי נולד. עכשיו קל יותר למצוא הצדקה לאלימות, אך ניתן גם להזדהות עם האויב. דיראס מדגימה את חוסר שליטתה בבחירה ביניהם. לאחר המלחמה, דמותה של דיראס מענה מלשין לטובת פענוח "האמת" ומשתוקקת לשכב עם איש גסטאפו שנתפס. שכרון כוח השליטה של הנשלט לשעבר, משתלבים בהכרה ש"דווקא מפני שאין טעם להרוג, אפשר" ומסתיימים ברצון לשחרר את השבוי, למרות הכול.

קין - ז'וזה סאראמאגו. (הספריה החדשה) , 140 עמ'. מפורטוגזית: מרים טבעון. פורסם ב"טיים אאוט" 15.11.12

140 עמודים (ברוטו) מכילים בתוכם גודש דחוס של סיפורי תנ"ך ומרכיבים את "קין", הספר האחרון שכתב סאראמאגו לפני מותו. קוצר יריעת היצירה מבטא את החולשה המרכזית בנובלה.

אי אפשר שלא להשוות את "קין" לאחת מיצירות המופת של סאראמאגו – "הבשורה על פי ישו". בראשון הסופר יוצא נגד אלוהים וערכי המוסר הנובעים מהדת דרך סיפורי התנ"ך ובשני דרך הברית החדשה. הבעיה היא, שמתחת לשוני הנרטיבי מסתתרים הבדלים אחרים, הפוגמים ב"קין". מזל שגם סאראמאגו חצי-אפוי הוא מספר סיפורים טוב יותר מכותבים רבים אחרים, ובמיוחד כשהוא משחק במגרש הביתי הישן והטוב ומתריס שוב דרך האתאיזם המפורסם שלו. נדמה שיותר מכל חסרה בספר סבלנות בכתיבה וסאראמאגו פשוט לא השקיע יותר מדי. השילוב הייחודי והבלתי אפשרי שהוא יצר בין כתיבה פואטית ומעמיקה, הומור סרקסטי, ובוטות ישירה משתטח ומוקצן בעיקר לשני המרכיבים האחרונים, וחבל.

סאראמאגו משמיע טיעונים שחוקים כשהוא יוצא במרירות זועמת וסמי-פרובוקטיבית כנגד אלוהים המואנש. הטענה המרכזית והבנאלית היא שאלוהים ("האיש הרע") יצר מוסר אנושי מעוות שמלווה אותנו מאז ועד היום. כולנו צאצאיו של קין, שהוא אמנם רוצח, אך אשמתו מוטלת בספק ("הלוא יכולת למנוע את זה" קין טוען בקלישאה הראשונה כנגד האל). כתוצאה מכך, נגזר עלינו לסחוב חטוטרת של חטא קדמון על לא עוול בכפינו ובמקביל לנסות ולהיות בני אדם הגונים בעולם לא הוגן. פרדוקס לא פשוט.

קין, הנוסע בזמן בין סיפורי התנ"ך, נוכח גם בסצנת עקידת יצחק. העלילה המקובלת משתנה, כשקין מציל את יצחק ממוות לפני בוא המלאך. סאראמאגו, כניטשה לפניו, הבין שבעולם בו אלוהים נכשל בתפקידו יש להחליפו בעצמך ולמצוא משמעות דרך מוסר אישי, הנמצא גם מעבר למוסר המקובל. בנוסף לתובנה, קין מתנסה בסקס הדוניסטי והרפתקאות לרוב. אכן חיים קשים, אך בוודאי לא משעממים.

שקיעת הקולונל - מוחמד דולת-אבאדי. (עם עובד) , 243 עמ'. תרגום: אורלי נוי. אחרית דבר: חגי רם. פורסם ב"טיים אאוט" 8.11.12

מאחורי תכניות הגרעין האיראניות רוחש לו כידוע עולם ומלואו, שנחשף תרבותית לקהל המערבי המודרני בעיקר דרך מסך הקולנוע. הזווית הספרותית נותרה אזוטרית יותר. התרגומים החדשים והמוצלחים של אורלי נוי ל"שקיעת הקולונל" ול"דודי נפוליאון" (הוצאת חרגול) מסירים עוד פיסה מהלוט לטובת חשיפה של יצירות חשובות ומשובחות.

דולת-אבאדי מחטט עמוק בתוך הפצע האיראני ומתאר מצעד איוולת היסטורי של מלחמות ומהפכות מדממות, דרך עיניהם של אב זקן ושכול ובנו המעורער בנפשו. המתח בסיפור נבנה על ידי השהיות של הזיה, ניתור אחורה וקדימה בזמן, ומעברים בין גוף שלישי לזרם תודעה. הטכניקה מושפעת מויליאם פוקנר אבל בסופו של עניין היא מהווה את הדימוי החשוב ביותר בספר: העבר פולש תמידית אל תוך ההווה הפיסי והמנטלי, מונע התפתחות ומשריש פחד משתק, שגעון ומוות שאורב בכל פינה.

האירוניה המשמעותית ביותר מתקיימת בפער הדורות ונעוצה בניסיונו העגום של הקולונל הזקן במהפכות, אל מול אזלת ידו בהעברת המסר לדור הצעיר והמשולהב. הדמויות נעות במסלול פרדוקסלי שמנסה להדחיק את העבר אך לשלם מחיר של איבוד הזהות, או להכיל אותו ולקבל בתמורה סיבוב דמים נוסף. התיאור היעיל של הקשר בין פסיכולוגית האשמה הפרטית לאלימות לאומית-פוליטית הייתה גורמת לדוסטוייבסקי להיות גאה.

 לקראת סיום, חלקי הפזל בסיפור הולכים ומתחברים לכדי תמונה בוטה של גיהנום עלי אדמות. המוות מצטייר כפתרון עצוב אך גם הוא מופקר מרשות היחיד, כשהלאומיות משתלטת על הדמויות הכנועות וחסרות השליטה.

ההיסטוריה האיראנית השזורה ב"שקיעת הקולונל" חוזרת על עצמה. ניתן לשער שניסיון אלים להחלפת השלטון הוא רק עניין של זמן או שממילא מדובר בהחלפת סבל עממי איראני אחד באחר ולכן אין בכך טעם. בכל מקרה, תקווה היא בערך המושג האחרון שאפשר לייחס למשתמע מהרומן שלפנינו.

תמונה דבלינאית - אנריקה וילה-מטאס. (רימונים) , 279 עמ'. מספרדית: איתי רון. פורסם ב"טיים אאוט" 4.10.12

הליכה בין הטיפות היא סוג של כישרון. קשה לצעוד על הקו המפריד בין כתיבה צנועה וקלילה יחסית לבין התפלספות טרחנית בלי ליפול לצד כלשהו. בתחילת הרומן וילה-מטאס מאזן את שני ההפכים באופן מוצלח למדי, אך מועד בהמשך אל תוך לוע כמעט פסאודו-אינטלקטואלית ונותר בתוכה עד הסוף המר.

סמואל ריבה הוא מו"ל בגמלאות ואלכוהוליסט לשעבר. היעדרם של הספרות והשתייה בחייו מובילים אותו למשבר זהות ולחרדה מפני המוות. ריבה ראה את קיומו דרך פריזמה ספרותית משכרת ובלעדיה הגיע זמנו להמציא את עצמו מחדש. הידיעה ש"החכם עושה את הקיום לחדגוני, וכך הופך עבורו כל אירוע קטן לפלא אם הוא יודע לקרוא אותו כספרות" לא מועילה לו יותר מדי. נסיעה לדבלין בעקבות "יוליסס" של ג'ויס וחייו של בקט אמורה לקרב את הגאולה על ידי איחוד הפנטזיה הספרותית עם המציאות. ריבה וחבריו עורכים שם "לוויה" לעידן הדפוס, המקבילה לטקס האשכבה של פאדי דיגנאם בספרו של ג'ויס. האם הכניסה הפיסית אל תוך עולם הספרות וקבורת העבר תביא מזור לגיבורנו?

חבל שאף אחד לא סיפר לריבה עד כמה הדמיון והמחשבה חזקים מהמציאות. למרות הנסיונות לעמוד על המימד הפרודי שבסיטואציה, הסופר וגיבורו לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. משפטים גמלוניים ומחסור בחדות לא מקלים על העניין ועל הקורא.

ולמרות זאת, לא הכל נורא כל כך. בתוך הרומן הרפלקסיבי מוזכרים אינספור הגיגים וציטוטים ספרותיים, חלקם מאירי עיניים כשלעצמם. מאחורי כולם מסתתר שיר אהבה ארוך לפרוזה, על כוחה להשפיע על חיינו וגם על מגבלותיה. בסופו של דבר, חציית הגשר של ריבה בין עולמו העשיר של ג'ויס לבין הצמצום הקודר של בקט היא נסיון יומרני ומעניין, הגדול על מידותיו של וילה-מטאס.