רוברט ואלזר כתב פעם שמתקיים יחס הפוך בין כשרון בכתיבה לעלילה. ההכללה
לא כוללת מתי מעט של סופרים גדולים, שפיצחו ביצירותיהם את סוד הקסם של יישוב הסתירה
בין צלילה כשרונית לעומק לבין דחיפת העלילה קדימה. "אמרות משפחה" הוא
רומן מזן אחר לגמרי. אין בו עלילה, אלא אפיזודות מחיי משפחתה של נטליה גינצבורג בתקופת
מלחמת העולם השנייה. אין בו גם רגשות ורובו אובייקטיבי לכאורה. מה שכן קיימים, הם
רעיון מקורי וטכניקה, היוצרים עומק נסתר. השאלה היא האם הרכיבים הללו לבדם מייצרים
מספיק עניין ביצירה ארוכה.
מעניין שרומן הגובל בניסיוני הצליח
באופן יחסי גם אצל קהל הקוראים הרחב. הסיבה המרכזית לכך נעוצה בבחירתה של גינצבורג
לכתוב ברפטטיביות ולקוניות שנשמרת גם ברגעים הדרמתיים ביותר, בעיקר על אמרות
משעשעות (עניין של טעם) שנהגו על ידי בני משפחתה, אך גם על פכים קטנים פחות או
יותר באופיים. החזרות המרובות אמורות לשאוב את הקורא לתוך "כלא" המשפחה ולייצר
קירבה אל הדמויות. למרות זאת, הרומן מתעלה לגבהים דווקא ברגעים בהם גינצבורג חורגת
מעמדת ההתבוננות הקרה וכתיבתה הופכת אישית ("הבדידות..האמצעי היחיד שבידינו
להשתתפות בחיי הזולת, אשר גם הוא אובד ולחוץ בבדידות דומה"), אך הם מועטים
מדי.
מאחורי הדפים מסתתרת אמירה
פוליטית. האחדות המשפחתית, היומיומיות והתבניות הקבועות הן כלי נשק עקשניים המעניקים
ביטחון כנגד הפשיזם האיטלקי ומשמשות גם כמיקרוקוסמוס המשקף אותו: האב האנטי-פשיסט מתנהג
כרודן במשפחתו אך לא מבוטא כלפיו רגש שלילי.
