הכאב - מרגריט דיראס. (ספרית מעריב) , 174 עמ'. מצרפתית: אביטל ענבר. אחרית דבר: מאיה מיכאלי פורסם ב"טיים אאוט" 29.11.12

בהקדמה ליומן המלחמה שלה, החלק הראשון של "הכאב", דיראס מתארת את הניכור שחשה מול כתביה שהועלו מתהום הנשייה: "מצאתי את עצמי נוכח אנדרלמוסיה כבירה של השכל ושל הרגש, שלא העזתי לגעת בה, ושלעומתה ספרות מעוררת בי בושה". הציטוט מתמצת את הספר, ונוגע בחזון שהתגבש בצרפת שלאחר מלחה"ע השנייה על ידי סופרי ה"רומן החדש". כתיבתה של דיראס נגישה יותר מהאקספרמינטליות של רוב גרייה ומהמורכבות הפואטית של קלוד סימון אבל יש בה אלמנטים מהטכניקה של הראשון ומהרעיונות של השני. במשפטים קצרים, קרים, כמעט טכניים, דיראס מנתצת את המראה ששיקפה את העולם של לפני המלחמה לטובת השתקפות חדשה ומעוותת של תודעה מבולבלת, הנמצאת על סף שיגעון.

 פרוסט אמר שסגנון איננו עניין של טכניקה אלא של חזון ודיראס מיישמת. בלעדי הסגנון, שמשקף את הלך הרוח של דיראס בפרט והתקופה בכלל, היינו עלולים להיוותר עם יומן מלחמה שגרתי על אישה הממתינה לבעלה העצור על ידי הגסטאפו. דיראס מעמעמת הבדלים בין תיעוד ובדיון, מייתרת את משמעות הזמן וסותרת את עצמה בין רגשות לטובת תחושה של היקבעות במקום ואיבוד הזהות.

בעולם שאיבד את ערכיו, הסטריאוטיפים החדים שמבחינים בין טוב לרע מתמזגים למקשה אנושית אחת, שבה "אנו מגזעם של מי שנשרפים במשרפות...ואנו גם מגזעם של הנאצים". משיכה מתחלפת בדחייה, אהבה מתמזגת בשנאה, עולם חדש וטראומטי נולד. עכשיו קל יותר למצוא הצדקה לאלימות, אך ניתן גם להזדהות עם האויב. דיראס מדגימה את חוסר שליטתה בבחירה ביניהם. לאחר המלחמה, דמותה של דיראס מענה מלשין לטובת פענוח "האמת" ומשתוקקת לשכב עם איש גסטאפו שנתפס. שכרון כוח השליטה של הנשלט לשעבר, משתלבים בהכרה ש"דווקא מפני שאין טעם להרוג, אפשר" ומסתיימים ברצון לשחרר את השבוי, למרות הכול.

קין - ז'וזה סאראמאגו. (הספריה החדשה) , 140 עמ'. מפורטוגזית: מרים טבעון. פורסם ב"טיים אאוט" 15.11.12

140 עמודים (ברוטו) מכילים בתוכם גודש דחוס של סיפורי תנ"ך ומרכיבים את "קין", הספר האחרון שכתב סאראמאגו לפני מותו. קוצר יריעת היצירה מבטא את החולשה המרכזית בנובלה.

אי אפשר שלא להשוות את "קין" לאחת מיצירות המופת של סאראמאגו – "הבשורה על פי ישו". בראשון הסופר יוצא נגד אלוהים וערכי המוסר הנובעים מהדת דרך סיפורי התנ"ך ובשני דרך הברית החדשה. הבעיה היא, שמתחת לשוני הנרטיבי מסתתרים הבדלים אחרים, הפוגמים ב"קין". מזל שגם סאראמאגו חצי-אפוי הוא מספר סיפורים טוב יותר מכותבים רבים אחרים, ובמיוחד כשהוא משחק במגרש הביתי הישן והטוב ומתריס שוב דרך האתאיזם המפורסם שלו. נדמה שיותר מכל חסרה בספר סבלנות בכתיבה וסאראמאגו פשוט לא השקיע יותר מדי. השילוב הייחודי והבלתי אפשרי שהוא יצר בין כתיבה פואטית ומעמיקה, הומור סרקסטי, ובוטות ישירה משתטח ומוקצן בעיקר לשני המרכיבים האחרונים, וחבל.

סאראמאגו משמיע טיעונים שחוקים כשהוא יוצא במרירות זועמת וסמי-פרובוקטיבית כנגד אלוהים המואנש. הטענה המרכזית והבנאלית היא שאלוהים ("האיש הרע") יצר מוסר אנושי מעוות שמלווה אותנו מאז ועד היום. כולנו צאצאיו של קין, שהוא אמנם רוצח, אך אשמתו מוטלת בספק ("הלוא יכולת למנוע את זה" קין טוען בקלישאה הראשונה כנגד האל). כתוצאה מכך, נגזר עלינו לסחוב חטוטרת של חטא קדמון על לא עוול בכפינו ובמקביל לנסות ולהיות בני אדם הגונים בעולם לא הוגן. פרדוקס לא פשוט.

קין, הנוסע בזמן בין סיפורי התנ"ך, נוכח גם בסצנת עקידת יצחק. העלילה המקובלת משתנה, כשקין מציל את יצחק ממוות לפני בוא המלאך. סאראמאגו, כניטשה לפניו, הבין שבעולם בו אלוהים נכשל בתפקידו יש להחליפו בעצמך ולמצוא משמעות דרך מוסר אישי, הנמצא גם מעבר למוסר המקובל. בנוסף לתובנה, קין מתנסה בסקס הדוניסטי והרפתקאות לרוב. אכן חיים קשים, אך בוודאי לא משעממים.

שקיעת הקולונל - מוחמד דולת-אבאדי. (עם עובד) , 243 עמ'. תרגום: אורלי נוי. אחרית דבר: חגי רם. פורסם ב"טיים אאוט" 8.11.12

מאחורי תכניות הגרעין האיראניות רוחש לו כידוע עולם ומלואו, שנחשף תרבותית לקהל המערבי המודרני בעיקר דרך מסך הקולנוע. הזווית הספרותית נותרה אזוטרית יותר. התרגומים החדשים והמוצלחים של אורלי נוי ל"שקיעת הקולונל" ול"דודי נפוליאון" (הוצאת חרגול) מסירים עוד פיסה מהלוט לטובת חשיפה של יצירות חשובות ומשובחות.

דולת-אבאדי מחטט עמוק בתוך הפצע האיראני ומתאר מצעד איוולת היסטורי של מלחמות ומהפכות מדממות, דרך עיניהם של אב זקן ושכול ובנו המעורער בנפשו. המתח בסיפור נבנה על ידי השהיות של הזיה, ניתור אחורה וקדימה בזמן, ומעברים בין גוף שלישי לזרם תודעה. הטכניקה מושפעת מויליאם פוקנר אבל בסופו של עניין היא מהווה את הדימוי החשוב ביותר בספר: העבר פולש תמידית אל תוך ההווה הפיסי והמנטלי, מונע התפתחות ומשריש פחד משתק, שגעון ומוות שאורב בכל פינה.

האירוניה המשמעותית ביותר מתקיימת בפער הדורות ונעוצה בניסיונו העגום של הקולונל הזקן במהפכות, אל מול אזלת ידו בהעברת המסר לדור הצעיר והמשולהב. הדמויות נעות במסלול פרדוקסלי שמנסה להדחיק את העבר אך לשלם מחיר של איבוד הזהות, או להכיל אותו ולקבל בתמורה סיבוב דמים נוסף. התיאור היעיל של הקשר בין פסיכולוגית האשמה הפרטית לאלימות לאומית-פוליטית הייתה גורמת לדוסטוייבסקי להיות גאה.

 לקראת סיום, חלקי הפזל בסיפור הולכים ומתחברים לכדי תמונה בוטה של גיהנום עלי אדמות. המוות מצטייר כפתרון עצוב אך גם הוא מופקר מרשות היחיד, כשהלאומיות משתלטת על הדמויות הכנועות וחסרות השליטה.

ההיסטוריה האיראנית השזורה ב"שקיעת הקולונל" חוזרת על עצמה. ניתן לשער שניסיון אלים להחלפת השלטון הוא רק עניין של זמן או שממילא מדובר בהחלפת סבל עממי איראני אחד באחר ולכן אין בכך טעם. בכל מקרה, תקווה היא בערך המושג האחרון שאפשר לייחס למשתמע מהרומן שלפנינו.