יום רביעי, 23 במאי 2012

תחושה של סוף – ג'וליאן בארנס. (מודן), 169 עמ'. מאנגלית: מיכל אלפון. פורסם ב"טיים אאוט" 24.05.12


ניתן לחלק את הספרים הטובים לשלוש קבוצות פשטניות: ישנם אלה שכתובים במיומנות ובחכמה, אך לא מחדשים דבר ברמה הנרחבת יותר ומשאירים אצל הקורא תחושת דז'ה וו לספרים ישנים יותר. לעומתם, קיימת הקבוצה ההפוכה, שמציעה ספרים עם נקודת מבט מקורית ומעניינת על הנושא אך כתובים בצורה שבלונית וממוצעת למדי. הקבוצה השלישית ומן הסתם הקטנה ביותר, מכילה את הטוב משני העולמות, או במילים אחרות: יצירות מופת.

"תחושה של סוף", שזכה בפרס הבוקר ב2011, שייך לקבוצה הראשונה. לכאורה מדובר בעוד עלילה מוכרת לעייפה על גיבור שמתעמת לפתע עם עבר מודחק. אם גם אתם תשאלו את עצמכם: "מה זה מזכיר לי?", התשובה נמצאת בעיקר ב"החייל הטוב" של מדוקס פורד (מסתבר שג'וליאן בארנס מעריץ גדול של הספר, כמה מפתיע). אצל שניהם ישנו המספר הלא מהימן, שמסתמך על זכרון מעורפל ופרשנות סובייקטיבית תמידית שלו ושל סביבתו כברירות מחדל מפוקפקות בחקר האמת. הקוראים, מצידם, הולכים בעקבותיו גם בנובלה וגם בחיים. אבל בארנס הוא לא רק סופר "מושפע" אלא גם מאסטר בתחבולות כתיבה. לפעמים אף נדמה שהטכניקה שלו היא טובה מדי ומותירה את הסיפור קר ומנוכר. לעומת זאת, כשהגיבור מנותק מדי מסביבתו ומרוכז בעצמו, ההתאמה הסגנונית הזו נראית נכונה. בארנס יודע לשלב הפכים של צלילות עם תחכום מתעתע בסגנון שמשקף את התוכן. נוסף על כך, הנובלה רוויה באירוניות והאפיזודות שמרכיבות אותה מסמלות לרוב את הרעיון הכללי.

בחציה השני של הנובלה מתווספת לעסק גם פרשה "בלשית". בארנס מצליח לשמור על מבנה מהודק ומגיע לסוף המעולה, שמשדרג את הרומן ודורש קריאה חוזרת של הספר, בעיקר עקב ההתגלות, שהעיסוק בזמן וזיכרון שימש רק מסווה למשהו אחר, אולי חשוב יותר. מסתבר שלא רק הגיבור חי בשקר, אלא גם אנחנו. 

יום חמישי, 3 במאי 2012

סלסטינו לפני השחר – ריינלדו ארנס. (כרמל), 261 עמ'. מספרדית: אורי בן דוד. אחרית דבר: רות פיין. פורסם ב"טיים אאוט" 03.05.12


מה הסיכוי לכתוב רומן ראשון מופלא כל כך, ועוד בגיל 21? ריינלדו ארנס ("לפני שירד הלילה") עשה את הבלתי אפשרי וכתב ב"סלסטינו לפני השחר" אלגוריה סוריאליסטית מלאת יופי על חיי אמן הומוסקסואל תחת משטר דיקטטורי. אחת הבחירות הנבונות של ארנס היתה לכתוב את הרומן מנקודת מבט של ילד: המבנה המפורק, הטעויות הלשוניות, חוסר העומק שבדמויות והמרד הכללי במוסכמות ספרותיות הופכים לנסלחים ומתבקשים לצורך העברת ה"מסר". הכתיבה הבוסרית משמשת כתירוץ טוב לחדשנות ואוונגרדיות, שמאזנות תמימות חפה מסנטימנטליות מהצד השני של המטבע.

דמיינו את כתיבתו של יואל הופמן, שבונה עולם עם חוקים משלו (אך מנטרלת את האופטימיות שבו), במפגש עם אגדה בסגנון הופמן הגרמני ובשילוב דיאלוגים ריאליסטים בוטים (פאזוליני ב"חיים אלימים", למשל). מעל כל אלה הוסיפו שירה שמכילה דימויי טבע רבים ותקבלו תחושה על מהות הרומן שלפנינו. כמובן שארנס לא הכיר את הסופרים הללו ואחרים כשכתב בקובה של שנות ה60, עובדה שגורמת להישג שלו להיות כביר עוד יותר.

בסופו של דבר, ארנס כתב סיפור עצוב על שגעון ללא תקווה, כשבכל אלמנט בספר מתקיימת סתירה דו-קוטבית מסוכנת. הנסיון של הגיבור-הילד לאזן את האלימות הרודנית שמסביבו בעזרת הדמיון והטבע יוצר תוצאה מעוותת של חוסר יציבות נפשית ובדידות. רגשות מתחלפים במהירות, לפעמים בתוך עמוד אחד: אדישות הופכת לפחד שמשתנה בתורו לכעס, הקלה, השלמה וחוזר חלילה. ההיבטים הללו לא מותירים סיכוי רב להפיכה פוליטית. הסבא הרודן מוריש את תכונותיו לאלה שמתחתיו וכל נסיון לביטוי יצירתי נגדע באיבו שוב ושוב. במצב שכזה נותר רק לברוח ולחיות עם געגועים לרגעים חולפים של חום ויציבות, או למות. ארנס בחר בשניהם והתאבד בגלות האמריקאית ב1990, כשהוא חולה באיידס. יצירתו החשובה תישאר איתנו לנצח.