אחד הדברים היותר מסקרנים ומוצלחים בנובלה של אלנה פרנטה הוא השם שלה - "הבת האפלה", מפני שהוא אומר בעצם הכל: הדמויות המרכזיות בספר הן אמהות ו/או בנות, המסתירות עומק קשה, שפרנטה חושפת בלי רחמים. על פי פרנטה, בסופו של דבר כל הנשים הן בנות אפלות (וגם הגברים, למרות שהם לא נמצאים במרכז העלילה).
הספר מצטיין באותנטיות וניכרת בו התשוקה של פרנטה להתעמק בסיפור חיים שהיא מכירה מקרוב אך יש בו פגמים הצורמים לקריאה: פרנטה קרובה במידה מסוימת לויריג'יניה וולף, שגם היא, בסגנון אחר, ניסתה לפענח את הבעייתיות שבמשחק התפקידים האנושי. בכתיבתה של וולף, הדימויים העזים והמקוריים עמדו בפני עצמם ואילו פרנטה, שכותבת בגוף ראשון כסוג של וידוי פסיכולוגי, מצמידה לרוב הדימויים פרשנות ישירה ומיותרת ובכך מרדדת את היצירה לכיוון של כתיבה המזכירה לעיתים ספרים עיוניים המנתחים טיפולים פסיכותרפיים שונים, כאשר לדה היא בעצם הפסיכולוגית של עצמה.
דוגמא לכך נמצאת בעמודים 143-144: לדה משווה בין הריונה הראשון לשני - הראשון מייצג את עולם הפנטזיה "הייתי מאושרת עד מאוד לדעת שחיים חדשים נוצרים בתוכי. רציתי לעשות הכל באופן מושלם." אלא שלאחר הלידה תגיע האכזבה מהמציאות ולכן ההריון השני יהיה קשה ומטיל אימה: "הגוף שלי הפך לנוזל אדמדם...דירדר אותי להיות מדמנה נטולת-חיים" . בשלב זה של העלילה ברור לקורא מדוע ההריון השני הוא קשה יותר, אך פרנטה, באופן מיותר, טורחת לבאר לקורא כי "..הקטנה השתנתה בבת-אחת מיד אחרי הלידה היפה שלה ולקחה לעצמה בבוגדנות את כל האנרגיות שלי, את כל כוחותי, את כל יכולתי לדמיין".
דוגמא לכך נמצאת בעמודים 143-144: לדה משווה בין הריונה הראשון לשני - הראשון מייצג את עולם הפנטזיה "הייתי מאושרת עד מאוד לדעת שחיים חדשים נוצרים בתוכי. רציתי לעשות הכל באופן מושלם." אלא שלאחר הלידה תגיע האכזבה מהמציאות ולכן ההריון השני יהיה קשה ומטיל אימה: "הגוף שלי הפך לנוזל אדמדם...דירדר אותי להיות מדמנה נטולת-חיים" . בשלב זה של העלילה ברור לקורא מדוע ההריון השני הוא קשה יותר, אך פרנטה, באופן מיותר, טורחת לבאר לקורא כי "..הקטנה השתנתה בבת-אחת מיד אחרי הלידה היפה שלה ולקחה לעצמה בבוגדנות את כל האנרגיות שלי, את כל כוחותי, את כל יכולתי לדמיין".
מוזר לחשוב, שגם את הנובלה הקצרה הזו היה ניתן לקצר ולהטיב על ידי השמטת אותם פירושים שהם אמנם כנים ואכזריים אך גם מעט בנאליים ובעיקר בלתי נחוצים.
פרנטה עוסקת כאן בשני רעיונות מרכזיים: האחד הוא הפער בין הדמיון למציאות, כאשר הגיבורה האמא - ששמה לדה - יוצאת לבדה לחופשה בעיירת חוף, ומעמידה מול המציאות הקשה של חייה את הדמיון והפנטזיה שאמנם הם חפים מקושי ויש בהם שליטה מושלמת, אך בסופו של דבר הם נותרים כאשליה בלבד. הסתירה בין המציאות לדמיון יוצרת בהכרח סבל ובילבול. פרנטה מציגה את הרעיון בעיקר על ידי הסתכלות מציצנית של לדה על דמויות אחרות: היא מתבוננת בחוף הים על אם, בתה והבובה שלה כדוגמה לגרעין משפחתי כמעט אידילי, העומד בניגוד אליה ומייצג את השאיפה הנכזבת שלה להיות אמא טובה. בשלב מסוים לדה תכיר את המשפחה מקרוב, ותעמוד על טעותה. (הגבר, אגב, הוא חלק פחות אינטגרלי מהגרעין המשפחתי בספר ופרנטה מנסה לבדוק מדי פעם עד כמה דמותו היא הכרחית לשיקום נפשה הפצועה של לדה. מנקודת המבט שלה, הגבר משמש רק כגורם צדדי - כלי עזר לאשה במקרה הטוב ואלמנט מאיים ושתלטני במקרה הרע).
הבובה, ששמה כשם המחברת, מנקזת לתוכה את התשוקות והרצונות הנשיים – הילדה שרוצה להיות אמא והאמא שרוצה לחזור ולהיות ילדה חופשיה, דרך הבובה. דימוי הבובה הוא מוצלח: לדה, המסתכלת מהצד, מתייחסת לאנשים שסביבה כבובות חסרות עומק, משחקת איתם וכך מנסה להשיג שליטה בחייה. בנוסף, לדה עצמה, עם הקונפליקטים המתנגשים בתוכה, הופכת לכאורה לסוג של בובה פסיבית, המכילה בתוכה סודות אפלים שמתגלים במהלך הקריאה ויוצרים אווירת מתח עוכר שלווה.
הרעיון השני, שמשלים את הראשון ומתחבר אליו הוא הסתירה בין הצורך של לדה להתכנס לתוך תפקיד מוגדר ושלם של אמא מול הצורך להיות אדם עצמאי, חופשי, נטול תפקיד ואחריות ולפיכך משוחרר מחרדות ורגשות אשם. הרגשות הללו נובעים מטעויות שעשתה כאמא ומהרצון שלה (ושל כולנו) להיות גם חלק מקבוצה אך גם לעמוד בזכות עצמך : "החיים שלך רוצים להפוך למישהו אחר" (ע"מ 43) ומאידך, הילד "הוא אך ורק חומר חי, בשר אקראי אחד מתוך אינסוף" (ע"מ 42).
הילדות של לדה רואות בה פונקציה כלכלית: "הן מרגישות שהאהבה, שלי חמקנית ולכן הן מעריכות אותה..לפי הנכסים שאני מחלקת" (ע"מ 155): בחיים בהם כל אחד משחק תפקיד ונמדד לפיו על ידי האחרים ועצמו, יתפתחו אינטרסים סותרים ולא תמיד מוסריים, שסופם להכזיב מפני שמאחורי התפקיד מסתתר אדם המורכב יותר מתפקידו הצר.
פרנטה מוליכה את לדה ואת הקורא לתוך המורכבות האפלה - אולי כך תוכל למצוא אור בקצה המנהרה.
